תביעה לתגמולי ביטוח לאחר תאונת דרכים וטענת מרמה עקב סתירות

בתביעות רבות בנושא של תאונות דרכים, הצדדים חלוקים בשאלת האחריות. כל אחד מהם מציג גרסתו וטוען שלא הוא שגרם לתאונה. דוגמא לכך, בפסק הדין להלן.

יש לכם שאלה?
פורום תאונות דרכים | פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
פורום תביעת ביטוח
פורום ביטוח - נזקי רכוש
פורום תאונת אופנוע | אופניים חשמליים | קורקינט חשמלי

 

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה רכושית בגין תאונת דרכים שהתרחשה בשנת 2006. הצדדים היו חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות התאונה: התובעים היו בעלי הרכב הראשון שהיה מעורב בתאונה ומי שנהגה בו אותה עת. הנתבע הראשון נהג ברכב השני שהיה מעורב בתאונה, ובעליו היה הנתבע השני. חברת הביטוח שביטחה את רכב הנתבעים בעת התאונה נתבעה אף היא.

טיעוני הצדדים

נהגת רכב התובעים טענה שהיא יצאה בנסיעה אחורנית מחניון באזור מגוריה. כשרצתה ליישר את הרכב על מנת להמשיך ולנסוע ישר, רכב הנתבעים נכנס לפתע לחניון. כתוצאה מכניסה פתאומית זו, נפגע רכב התובעים בצדו השמאלי האחורי. הנהג הנתבע הודה שכאשר נכנס למגרש החנייה, הוסחה דעתו. הוא הסתכל ימינה לכיוון אחת מהחנויות שהיו במקום, על מנת לקרוא לחבר שהיה שם, ואז התרחשה התאונה. הנתבע טען שנגרם לו נזק זעיר בטמבון הרכב שתוקן לא מכבר.

החוקר מטעם חברת הביטוח, הנתבעת השלישית, הקליט את חקירת הנתבע. בחקירה זו שלל הנתבע את טענות התובעים לגבי הנזק שנגרם לרכבם. לדידו, אביו, אשר הגיע למקום התאונה, תיקן את הנזק שנגרם לרכב. מנגד, אבי הנתבע הכחיש את האמור. כמו כן, הנתבע טען שדעתו הוסחה בשל העובדה שראה את חברו באחת החנויות שממול לחניון. מאידך, החבר הכחיש את הימצאותו במקום באותה עת.

דיון והכרעה

לאחר עיון בראיות השונות ושמיעת טענות הצדדים, השופטת קיבלה את גרסת התובעת. היא פסקה שדברי התובעת היו אמינים ומעדותה עלה שהיא דיברה אמת. כמו כן, טענת הנתבע באשר להסחת דעתו התקבלה. השופטת ציינה שהעובדה שחברו של הנתבע הכחיש את הימצאותו במקום בזמן קרות התאונה לא העלתה ולא הורידה מעדות הנתבע. המסקנה שנבעה מדבריו הייתה שהנתבע פעל בחוסר תשומת לב להתרחשות שבכביש. בכך למעשה הפר את הוראת תקנה 21 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961, שמטילה חובת זהירות כללית בנסיעה.

חברת הביטוח, הנתבעת השלישית, ביקשה להפריד בינה ובין מבוטחה עקב הסתירות הרבות שבין חקירתו על ידי חוקר מטעמה לבין עדותו בבית המשפט. לטענתה, הסתירות עלו לכדי מרמה בתביעת תגמולים, על פי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981. יסודות סעיף חוק זה כוללים מסירת עובדות כוזבות, מודעות של המבוטח לאי נכונות העובדות וקיומה של כוונה להוצאת כספים שלא כדין על יסוד עובדות אלו.

השופטת פסקה שלא היה ספק באשר להתקיימות היסוד הראשון במקרה דנן. כלומר, נהג רכב הנתבעים מסר לחברת הביטוח פרטים רבים לא נכונים, לרבות שעת התאונה, הגעת אביו למקום והנזקים שנגרמו לרכב התובעים. עם זאת, נקבע שחברת הביטוח לא הוכיחה שמאחורי מסירת פרטים אלו עמדה כוונת מרמה מתוכננת וברורה מצד הנתבע.

צוין שרמת ההוכחה לעניין זה גבוהה יותר מרמת הוכחה רגילה במשפט אזרחי, והנתבעת לא עמדה ברמה זו. כמו כן, לא הוכח שלנתבע הייתה כוונה להוציא כספים מידי חברת הביטוח על בסיס טענות המרמה. לא זו אף זו, חקירת הנתבע על ידי חברת הביטוח נערכה כעבור 7 חודשים מיום התאונה. כלומר, גם אם הנתבע מסר פרטים לא מדויקים, הוא היה עקבי בגרסתו לפיה דעתו הוסחה ולכן פגע ברכב התובעים. על בסיס האמור, השופטת דחתה את טענות חברת הביטוח באשר למרמה ולבסוף, קיבלה את התביעה.