קובלנה פלילית בין שכנים בעקבות השתלטות על דירה נטושה בבית משותף

בית המשפט זיכה נאשמת שהואשמה במסגרת קובלנה פלילית בעבירות של היזק בזדון, הסגת גבול ואחיזת מקרקעין בכוח. נקבע כי הדירה נשוא הסכסוך לא הייתה בבעלות משותפת כטענת הקובל, אך גם לא הייתה בבעלות הנאשמת, כטענתה. משכך, לאף אחד מהצדדים לא הייתה זכות בנכס. עם זאת, התנהגות הנאשמת עת אחזה בנכס, לא עלתה לכדי ביצוע עבירות פליליות, היות ויסודות העבירה לא הוכחו על ידי הקובל.

יש לכם שאלה?

פורום רכישת דירה | מכירת דירה
פורום סכסוכי שכנים
פורום כתב אישום במשפט הפלילי
פורום בתים משותפים | תביעות למפקחת
פורום משפט פלילי

במקרה זה, הוגשה קובלנה פלילית כנגד הנאשמת. לנאשמת יוחסו עבירות של היזק בזדון, הסגת גבול ואחיזת מקרקעין בכוח. הצדדים התגוררו באותו בניין מגורים, כאשר הקובל הבעלים של דירה מספר 6 והנאשמת – דירה מספר 5. האישום התייחס לדירה מספר 1 בבניין, שמוקמה בכניסה, סמוך לשישה מחסנים.

טענות הצדדים

לטענת הקובל, למרות שדירה מספר 1 הייתה בבעלות כל דיירי הבניין, הנאשמת השתלטה עליה. לדבריו, בשנת 1999 עקרה הנאשמת את דלת העץ שהייתה בדירה, ניסרה את המשקוף והתקינה דלת פלדה על דעתה וללא קבלת רשות מיתר הדיירים. הקובל טען שבכך עברה הנאשמת עבירה של היזק בזדון. בהמשך, נטען כי הנאשמת בנתה מחיצת גבס שחילקה את הדירה לשתי יחידות משנה. בניית המחיצה נעשתה ללא היתר בניה. בכך נעברה עבירה של הסגת גבול על ידי הנאשמת. הקובל הוסיף שהדירה הייתה נעולה ולכן הנאשמת עברה עבירה של אחיזת מקרקעין בכוח.

מנגד, הנאשמת כפרה בהאשמות שיוחסו לה. היא טענה שהקובלנה הוגשה בחוסר סמכות היות והדירה המדוברת לא הייתה חלק מהרכוש המשותף של בעלי הבניין. לטענתה, הדירה הייתה בבעלות פרטית ולמעשה, הקובל ביקש סעד אזרחי של הצהרה על בעלות, באמצעות הליך פלילי.

הדירה - לא בבעלות אף אחד מהצדדים

 
השופט הבהיר כי על מנת להרשיע את הנאשמת, היה על הקובל להוכיח שדירה מספר 1 בבניין הייתה חלק מהרכוש המשותף של כלל הדיירים. הקובל הציג מסמכים שונים, לרבות נסח הטאבו ששיקף את רישום הבניין בלשכת רישום המקרקעין. השופט קבע כי מסמכים אלו לא סייעו לקובל בטענתו. להיפך, מהמסמכים עלה כי הדירה המדוברת הייתה רשומה בבעלות פרטית, לא על שם הקובל ולא על שם הנאשמת.

כלומר, הקובל לא הוכיח כי הדירה הייתה בבעלות משותפת. למעשה, נמצא כי שני הצדדים ביקשו לאחוז בנכס שלא היה רשום על שמם בלשכת רישום המקרקעין. מנגד, הנאשמת טענה כי עד שנת 1990 היא סברה שדירה מספר 1 הייתה בבעלות משותפת. היא שינתה את דעתה בעקבות שלטים שנכתבו על ידי הקובל מהם עלה חשד שהדירה היא בבעלות פרטית. בעקבות זאת, הוציאה הנאשמת נסח טאבו. ממנו למדה שהדירה אכן הייתה בבעלות פרטית של בני זוג שנפטרו, והיו הבעלים גם של דירתה שלה טרם הורישו לה אותה.

לכן, לדבריה, היא תפסה חזקה בלעדית בדירה. עם זאת, הנאשמת לא הביאה ראיות שתמכו בטענתה כי היא הבעלים של הדירה בנוסף לדירה מספר 5. נקבע כי כל טענותיה נבעו מהסקת מסקנות בהתבסס על היותה קרובת משפחה של בעלי הדירה, שכבר הורישו לה דירה אחרת בבניין. לכן, השופט קבע כי בעלותה על הדירה לא הוכחה.

היות ולא הוכח שהדירה הייתה בבעלות משותפת של כלל דיירי הבניין, וכן לא הוכחה בעלות הנאשמת בדירה, לקובל ולנאשמת לא היו זכויות כלל בדירה זו. משכך, היה על השופט לבדוק האם בנסיבות אלו עברה הנאשמת עבירה פלילית עת החזיקה בדירה שלא הייתה שלה, כאשר הקובל עצמו לא היה בעל הדירה ולא הייתה תלונה מצד בעלי הדירה כנגד ההתנהלות דנן.

האם עבירה פלילית?

השופט פירט את העבירות בהן הואשמה הנאשמת. ראשית, נבדקה אשמתה בעבירת אחיזת נכס ללא זכות, מכוח סעיף 190 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. בית המשפט קבע כי הנאשמת אכן אחזה בנכס ללא זכות. אולם, הסעיף קובע שעל המקרקעין להיות שייכים לאדם הזכאי להחזיק בהם. במקרה זה, הבעלים הרשומים נפטרו ולא נמצא בעלים חדש. לכן, לא היה ניתן להצביע על אדם אחר שהיה זכאי להחזיק במקרקעין על פי דין וגם אם היה, לא היה מדובר בקובל. על כן, נקבע כי לא התקיימו כל יסודות העבירה ולא היה ניתן להרשיע את הנאשמת בביצועה.

כמו כן, השופט קבע כי לא היה ניתן להרשיע את הנאשמת בעבירה של הסגת גבול לפי סעיף 447 לחוק. אמנם הנאשמת אחזה בנכס שלא שלה ומנעה מאחרים את כניסתם, אולם הדבר לא נעשה בכוונה להפחיד, להעליב או להקניט, כפי שנדרש מכוח יסודות העבירה. לא זו אף זו, השופט פסק שגם יסודות עבירת ההיזק בזדון לא הוכחו במידה הנדרשת. זאת היות שלא הוכח כי הנאשמת הרסה או פגעה במזיד בדירה. בסופו של דבר, מאחר והקובל לא הוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמת הנאשמת, זיכה אותה השופט מכל העבירות שיוחסו לה.