לפי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, לבית המשפט יש את הזכות לדחות תביעה על הסף אם כתב התביעה אינו מראה עילת תביעה, או לחילופין אם נראה כי התובענה טרדנית או קנטרנית. תקנה 101 לתקנות משאירה לבית המשפט שיקול דעת נרחב יותר, שכן מצוין בה כי רשימת עילות המחיקה המופיעות בתקנה 100 אינה סגורה. עם זאת, במשפט הישראלי גברה הנטייה שלא למחוק תובענות על הסף, וזאת על מנת לאפשר לתובע לקבל את יומו בבית המשפט. בפרשה הנדונה הוגשה בקשת דחיית תביעה על הסף על ידי המדינה - רשות המיסים.
העובדות
המשיבים בהליך זה הגישו תביעה כנגד מדינת ישראל בסך 13,808 שקלים. על פי כתב התביעה, המדינה נתבעה על כך ששינתה את סיווג הסחורה שאותה ייבאו המשיבים, דבר אשר גרם להעלאת חיוב תשלום המס. כמו כן, המדינה נתבעה על כך שהמשיבים שילמו 10,000 שקלים עבור כופר עתידי, על מנת לשחרר את הסחורה המיובאת, אך הראשונה חילטה סכום זה ולא השיבה אותו למשיבים.
המדינה הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף, בקשה אשר הובילה לדיון זה, לפי תקנות 100 ו-101 לתקנות הסדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. המדינה טענה להתיישנות ולכך ש"הכופר הינו חליף להליך פלילי ומשכך אין כל אפשרות לתבוע את השבתו".
ההכרעה
לעניין הבקשה הנוגעת לסוגיית ההתיישנות, השופט ציין כי "יש לזכור כי טענת התיישנות חוסמת את הדרך למיצוי הזכויות בבית המשפט ולכן יש להתייחס אליה בזהירות, וכל אי בהירות אם במישור העובדתי או המשפטי חייבת להוליך לדחיית טענת ההתיישנות", וכן כי "את עובדותיה של טענת ההתיישנות יש לבחון על יסוד התשתית העובדתית הנטענת בכתב התביעה". בית המשפט קבע שהמדינה לא ביססה את בקשתה, הן לגבי סוגיית ההתיישנות והן לגבי סוגיית הכופר, וכי המידע שהציגה לא הספיק על מנת לדחות את התביעה על הסף. לסיכום, בית המשפט דחה את בקשת המדינה וחייב אותה בהוצאות המשיבה, סכום של 1,800 שקלים.