כאשר פולש חודר למקרקעין שאינם שלו, לבעל הנכס קמה זכות לפינויו הן על ידי עשיית דין עצמי, הכפוף למגבלות שונות והן על ידי בית המשפט. הלכה למעשה, מאחר שקרקעות רבות בישראל שייכות למדינה, הרי שגם לה יש זכות לסלק פולשים ממקרקעי ציבור. זכות זו עוגנה בחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים). במסגרת החוק, הוקנתה לממונה סמכות להוציא צו פינוי לפולש. צו זה נקרא "צו סילוק פולש". אולם, מאחר שמדובר בעשיית דין עצמית, הוצאת הצו כפופה למגבלות שונות. ראשית, יש להוציאו תוך שלושה חודשים מהמועד בו התגלתה הפלישה ולא יאוחר מ- 12 חודשים מיום התפיסה. שנית, מותר להוציאו רק כאשר הפולש תפס מקרקעי ציבור, שלא כדין. בנוסף למגבלות אלו, הפסיקה הוסיפה תנאים משלה להכרה בתוקפו של הצו. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לך שאלה?

 

פורום פינוי בינוי

פורום פינוי שוכר

פורום ליקויי בניה

פורום מקרקעין


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה לביטול צו לסילוק ופינוי מקרקעי ציבור שהוצא על ידי המשיבה. על פי הנטען, הצו הוצא מכוח חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א – 1981, נגד המבקש, שהיה בעלים של דירה ביפו. הדירה, שהייתה בקומת הקרקע, הייתה אחת משלוש דירות בבניין בין שתי קומות בו התגוררו בשכירות הורי המבקש.

 

רקע


בשנת 2003, הוציאה עיריית תל אביב יפו צו להריסת הבניין. זאת לאחר שנעשו מספר ניסיונות לשיפוץ המבנה, אך הם נכשלו משום שהמבקש ומשפחתו הפריעו לבנייה. טרם ניסיונות השיפוץ, עיריית תל אביב יפו הגיעה להסכם עם המבקש ומשפחתו לפינוים מהבניין לצורך ביצוע השיפוצים ושיכונם בדיור חלופי. עלות דמי השכירות החלופיים למבקש ומשפחתו הושתה על עמידר, המשיבה, שהייתה מעורבת גם היא בהסכם.


לאחר זמן מה, המשיבה טענה שלא היה ניתן לשפץ את הבניין ומבנהו חייב את הריסתו. מנגד, המבקש ביקש לדחות את ההריסה ולאפשר לו לשפץ את הבניין ולשאת בעלות התיקונים, על מנת שלא לפגוע בזכות הקניינית שלו. בית המשפט דחה את הדיון בעניין ולמרות זאת, המבקש החל לשפץ את הבניין באמצעות קבלן שנשכר על ידו, מבלי שניתן לו אישור לכך. משכך, עמידר פנתה לבית המשפט בבקשה לתת צו מניעה לעצירת העבודות. בית המשפט הורה על הפסקת הבנייה בנכס. אולם, בד בבד, נקבע שהבנייה שבוצעה עד למועד הדיון תאמה להיתרים שהתקבלו ולא עלתה לכדי עבירת בנייה. לבסוף, הוחלט שלא לתת את צו המניעה הזמני. אז, המבקש הגיש למהנדס העיר בקשה לשיפוץ הבניין. המהנדס אישר זאת בכפוף לתנאים מסוימים.


לאחר סיום עבודות השיפוץ, המבקש טען שעלות העבודות הייתה 1.4 מיליון ₪ והוא היה זכאי להשתתפות עמידר בנטל. לדידו, היה על עמידר להשיב לו סכום של 200 אלף ₪ בגין הוצאות השיפוץ. המבקש סירב לפנות את הדירה ולהשיבה לעמידר עד לאחר תשלום סכום זה.
בתגובה, המשיבה הוציאה את צו הפינוי נשוא הבקשה. לטענת המבקש, הוא לא היה בגדר פולש משום שנכנס לדירה ושיפץ אותה בידיעת והרשאת המשיבה. אי לכך, קמה לו זכות עיכבון על הנכס, עד לאחר תשלום חלק מעלות השיפוצים על ידי המשיבה. מנגד, המשיבה טענה שכניסת המבקש לדירה ועבודות השיפוץ לא בוצעו בהסכמתה ולכן לאחרון לא קמה כל זכות על הדירה, לרבות זכות העיכבון.


ביטול צו הפינוי


לאחר שמיעת טענות הצדדים ופירוט השתלשלות האירועים, השופט קבע שכניסתו של המבקש לדירה ושיפוצה היה בידיעה והרשאתה של המשיבה. שכן, נציגי המשיבה השתתפו בדיונים המשפטיים ובפגישות שנערכו במנהל באשר לנכס. כמו כן, השופט ציין שהשאלה האם המבקש ביצע את השיפוץ על פי ההיתרים שניתנו לו הייתה צריכה להתברר בדיון נפרד, בנוסף לשאלות נוספות באשר לנכונות וסבירות הוצאות האחרון וכד'. אולם, לצורך ההכרעה במקרה דנן, לא היה צורך במתן תשובות לשאלות אלו. כלומר, השופט הדגיש שלא היה מקום להכריע במחלוקות בין הצדדים לגופו של עניין על מנת לקבוע האם מתן הצו לפינוי המבקש היה צודק וראוי בנסיבות המקרה. עם זאת, נקבע שמאחר שהמבקש הציג תימוכין מבוססים לטענותיו, הרי שהיה ראוי לברר את המחלוקת בין הצדדים על ידי הגשת תביעת פינוי ולא בדרך של הוצאת צו סילוק פולשים, מכוח החוק לסילוק פולשים במקרקעי ציבור. זאת על פי ההלכה המשפטית שנקבעה בשורת פסקי דין. בסופו של דבר, הצו לפינוי המבקש מהמקרקעין בוטל.