לכל בעל עסק ישנם סודות מסחריים. הכוונה היא למידע שלא ניתן לגילוי על ידי עסקים וחברות אחרות והוא מעניק לבעליו יתרון נגד המתחרים. לרוב, מושקעים מאמצים רבים לשמור על המידע בסוד. לעיתים, כאשר בעל תפקיד בכיר בחברה אחת עובר לחברה מתחרה, יש חשש שהוא ימסור למעסיקו החדש את הסודות המסחריים. דוגמא לחשש זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, בית המשפט דן בתביעה בעניין עוולות מסחריות. על פי עובדות כתב התביעה, התובעת הייתה חברה שעסקה בתחומי אלקטרוניקה שונים. בין יתר הדברים, היא שימשה כסוכן מורשה של יצרן מהונג קונג ומכרה את מוצריו בישראל. במהלך פברואר 2001, החברה הזרה ביטלה את החוזה בינה לבין התובעת וחתמה על הסכם שיווק והפצה בלעדי עם הנתבעים. באותה עת, עבר גם מנהל בכיר בחברה התובעת לעבוד עבור הנתבעים.
לטענת התובעת, המנהל הבכיר והנתבעים פעלו במשותף לניתוק הקשר החוזי עם החברה הזרה והעברתו לידיהם. זאת תוך ניצול קשריו העסקיים והידע המסחרי של עובד התובעת. התובעת טענה שמידע זה היה בגדר סוד מסחרי שנגזל ממנה שלא כדין ובעקבותיו הופרו מספר חוזים. מנגד, הנתבעים טענו שבמסגרת ההתקשרות עם החברה הזרה, הם שילמו לה חוב פתוח של התובעת. לכן, הם הגישו תביעה שכנגד להשבת הסכום.
דחיית התביעה וקבלת התביעה שכנגד
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, השופט החליט לדחות את התביעה ולקבל את התביעה שכנגד. לדידו, ביטול החוזה בין החברה הזרה לתובעת נבע מהפרה שבוצעה על ידי האחרונה, מאחר שלא שילמה כספים במועד ולא פעלה לשינוי המצב. לא זו אף זו, על פי החוזה שנחתם בין הצדדים, נקבע שהחברה הזרה הייתה רשאית להפסיק את הנציגות בכל עת גם בהיעדר עילת ביטול, כל עוד ניתנה התראה סבירה.
במקרה זה, החברה הזרה נתנה לתובעת התראה סבירה וכאמור, לא היה עליה לנמק מדוע החליטה לבטל את החוזה. השופט קבע שדי היה בכך על מנת לדחות את טענת התובעת לפיה העובד לשעבר והנתבעים פעלו יחדיו להפרת החוזה עם החברה הזרה. כמו כן, נקבע שמאחר שלא הוכח קשר סיבתי בין מעשיהם של הנתבעים לבין הפסקת ההתקשרות, הרי שלא היה טעם לדון בשאלה האם האחרונים השתמשו שלא כדין בסודות המסחריים של התובעת, כפי שהועברו אליהם על ידי העובד לשעבר. זאת ועוד, השופט פסק שלא הוכח שהנזקים שנגרמו לתובעת בעקבות הפסקת ההתקשרות נבעו ממעשיהם של הנתבעים ומהעברת הסודות המסחריים. משכך, הוחלט לדחות את התביעה העיקרית.
באשר לתביעה שכנגד, השופט קבע שהתובעת הייתה חייבת לחברה הזרה סכום כסף בסך 28,329 דולר בגין המוצרים. מאחר שהתובעת לא עשתה דבר על מנת לסתור את סכום החוב או להוכיח שהוא נפרע, היא הייתה מנועה מלהתכחש לקיומו. עם זאת, התובעת טענה שהנתבעים לא פרעו את החוב, אלא הייתה זו חברה אחרת ששילמה את הכספים.
אולם, השופט קבע שהנתבעים הם שנשאו בתשלום החוב, אשר שולם בפועל על ידי צד ג'. שכן, על פי הראיות, הנתבעים זיכו את החברה שהעבירה את סכום הכסף בסך זהה, באותו יום בו התשלום בוצע. כלומר, הנתבעים נשאו בעול התשלום הסופי ולכן הם היו זכאים להשבת סכומים אלו על ידי התובעת. בסופו של דבר, התביעה שכנגד התקבלה.
.JPG)
.jpg)
