התובע במקרה זה תבע חברת הביטוח אשר ביטחה את המונית שהייתה בבעלותו, וזאת בעקבות גניבת המכונית. חברת הביטוח סירבה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח וזאת בטענה כי במונית לא הייתה מותקנת מערכת אזעקה מקורית, כנדרש על פי תנאי הפוליסה.
יש לכם שאלה?
התובע טען כי טענתה של חברת הביטוח אינה נכונה וזאת משום שברכב הייתה מותקנת מערכת אזעקה ערב הגניבה. כמו כן, התובע הוסיף כי הוא הגיש לחברת הביטוח את השלט של האזעקה, אך זו סירבה למסור לו שלט זה חזרה לפני תחילת המשפט. חברת הביטוח, לעומת זאת, טענה כי ברכב לא הייתה מותקנת מערכת אזעקה, והיא שללה דבריו של התובע כי הוא מסר לה את שלט האזעקה.
החלטת בית המשפט: נטל ההוכחה
פעמים רבות, מחלוקת משפטית במקרי ביטוח מעוררת את השאלה - על מי מוטל נטל ההוכחה. על פי רוב, התובע (המבוטח) צריך להוכיח את קרות מקרה הביטוח, וחברת הביטוח צריכה להוכיח כי התקיימו חריגים אשר אפשרו לה לסרב לשלם את כספי הביטוח. למרות שההלכה נראית ברורה, מתעוררת בדרך כלל מחלוקת מתי תנאי מסוים בחוזה הביטוח היה תנאי חריג (ואז הנטל הינו על חברת הביטוח), ומתי התנאי בחוזה הביטוח לא היה תנאי להתקיימות החוזה, שאז הנטל מוטל על המבוטח.
בית המשפט ציין כי במקרה זה לא הייתה משמעות לשאלה "על מי מוטל נטל השכנוע", שכן בכל מקרה הנטל להבאת הראיות הונח על כתפיו של התובע משום שאלה היו בשליטתו. התובע הציג בפני בית המשפט מסמך של היבואן של הרכב, ובו אישור על כך שהותקנה במונית מערכת אימובילייזר. עם זאת, לא צוין במסמך הותקנה ברכב גם מערכת אזעקה. אישור זה עלה כדי ראיה לכאורה שהיבואן לא התקין מערכת אזעקה, כנדרש על פי פוליסת הביטוח.
דהיינו, למרות שהתובע הביא שני עדים שהעידו כי ברכב הייתה מערכת אזעקה, הוא לא דאג להזמין את המתקין שלטענתו התקין את המערכת. אי הזמנתו של עד רלוונטי, אשר היה עשוי לשפוך אור לטובת אחד הצדדים, עומדת לרעת הצד שהיה אמור "ליהנות" המעדות הנ"ל. ההנחה היא שהצד אשר נמנע מהבאת העד ידע כי עדות זו הייתה עלולה להפריך את טענתו שלו. לאור הממצאים שתוארו לעיל, בית המשפט קבע מבחינה עובדתית כי ברכב לא הייתה מותקנת מערכת אזעקה מקורית כנדרש. אי לכך, כך התקבלה טענתה העובדתית של חברת הביטוח.
מנגנון החמרת הסיכון בחוזי ביטוח
למרות שבית המשפט קיבל את טענתה העובדתית של חברת הביטוח, הרי שלא היה בכך כדי לפטור את המבטחת מאחריותה. סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח קובע כי במידה וחברת הביטוח קובעת בחוזה הביטוח, שהמבוטח צריך להתקין אמצעי כלשהו להפחתת הסיכון להתרחשות המקרה הביטוחי, והמבוטח לא עושה זאת, הרי שחברת הביטוח תהיה חייבת לשפות את המבוטח בשיעור מופחת. שיעור ההפחתה הינו יחסי, שהוא כיחס בין דמי הביטוח שהמבוטח היה משלם ללא אמצעי ההגנה, לבין דמי הביטוח ששילם בפועל. במקרה הנוכחי, חברת הביטוח לא הוכיחה את היחס כאמור, ולכן בית המשפט קובע כי חברת הביטוח צריכה לשפות את המבוטח בכל הסכום, למרות שמערכת האזעקה לא הייתה מותקנת ברכב המבוטח.
תום הלב של חברת הביטוח
בית המשפט ציין כי במקרה זה היה ניתן להחיל גם את עקרון תום הלב על מנת להגיע לתוצאה האמורה. חברת הביטוח התנתה את הפוליסה בהתקנת אמצעי מיגון, אולם היא לא בדקה לפני ההתקשרות, או זמן סביר לאחריה, כי המערכת אכן הותקנה. "אין זה מתקבל על הדעת שרק לאחר שהתרחש המקרה הביטוחי, תחליט חברת הביטוח כי חוזה הביטוח לא היה קיים כלל מבחינה רטרואקטיבית, משום שלא הייתה קיימת מערכת אזעקה", קבע השופט.
בית המשפט העליון קבע בפסיקתו לא אחת כי חברות ביטוח צריכות לוודא שהמבוטח עומד בסייגים בזמן ההתקשרות. כל עוד חברת הביטוח לא ווידאה כי אמצעי המיגון הותקן, היא לא הייתה יכולה להסתמך בדיעבד על אי התקנתו.
לסיכום, חוק חוזה ביטוח הינו חוק המסדיר את מערכת היחסים בין חברות הביטוח למבוטחים, לאור כוחם העודף בניסוח חוזי ההתקשרות. החוק קובע מספר קביעות אותן חברת הביטוח צריכה למלא, בהתעלם מההוראות שנקבעו בחוזה הביטוח עצמו. לכן, בכל מקרה שחברת הביטוח מסרבת לשלם את תגמולי הביטוח, כדאי להתייעץ עם עורך דין על מנת שיבדוק את הסוגיה.
עודכן ב: 17/10/2012
