כאשר בית המשפט דן והכריע בתביעה לגופו של עניין, אין באפשרות בעלי הדין להגיש תביעה נוספת המבוססת על עילה זהה. כלל זה נקרא "השתק עילה". תכליתו היא מניעת הכרעות סותרות ודיונים בלתי פוסקים בגין אותה עילה. על מנת להחיל את הכלל, נדרש שהתביעה החדשה תתבסס על עילה זהה לתביעה הקודמת.
כלומר, מסכת עובדות זהות. בנוסף, נדרש שתהיה זהות בין בעלי הדין, או שמדובר בחליפיהם. התנאי השלישי הוא הכרעה לגופו של עניין. קרי, בית המשפט נדרש לבחון את הטענות, הראיות והעדויות ולהכריע בתביעה לאחר דיון בנושא. דוגמא לשימוש בכלל זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה למתן פסק דין הצהרתי. על פי הנטען בבקשה, החל מיום 1.01.1967, המבקש החזיק בנכס באחד מרחובות העיר יהוד. החזקת הנכס הייתה בהתאם להסכם שכירות עליו המבקש חתם אותו יום. ההסכם הקנה לו מעמד של דייר מוגן בנכס ומשכך, הוא נדרש לשלם דמי מפתח, החל מאותו תאריך. הלכה למעשה, המבקש ביקש להצהיר על זכויותיו המוגנות בנכס, מכוח חוק הגנת הדייר.
מנגד, המשיבה ביקשה מבית המשפט לסלק את התביעה מחמת מעשה בית דין. קרי, נטען שבהליך קודם שהתנהל בין בעלי הדין במהלך שנת 1996 נפסקו קביעות עובדתיות ומשפטיות בנושא זהה. המשיבה טענה שבהליך שנוהל בעבר, בית המשפט חייב את המבקש לסלק את ידו מהנכס. בנוסף, האחרון חויב בתשלום דמי שימוש ראויים עבור התקופה בה התגורר בדירה. מאחר שעל פסק הדין הקודם לא הוגש ערעור, הוא הפך לסופי. כלומר, חלוט. לכן, המשיבה טענה שלא היה ניתן לעקוף את הקביעות העובדתיות שנקבעו דאז, לפיהן למבקש לא היו זכויות במקרקעין או מעמד של דייר מוגן והוא היה מנוע מהגשת התביעה דנן.
מעשה בית דין
השאלה בה נדרשה השופטת להכריע הייתה האם פסק הדין שניתן במסגרת ההליך שהתנהל בשנת 1996 הווה מעשה בית דין ומשכך, מנע את קבלת הבקשה לסעד הצהרתי. לאחר עיון בטענות הצדדים, השופטת קבעה שבמקרה זה, חל השתק עילה שהוביל לדחיית התביעה על הסף. נקבע שהסעדים להם המשיבה עתרה בתביעה הקודמת היו תשלום דמי שימוש ראויים וסילוק יד. על מנת לקבוע האם למשיבה קמה זכות לסעדים אלו, השופט דאז נדרש לבחון את מעמד המבקש במקרקעין ואת זכויותיו, במידה שהיו. נקבע שהחלטתו להורות על סילוק ידו של המבקש מהמקרקעין כללה בתוכה גם את הקביעה לפיה לאחרון לא היו זכויות שונות בנכס. שכן, השופטת הדגישה שלו המבקש היה מוכר כבעל המקרקעין או המחזיק כדין מתוקף הסכם השכירות, בית המשפט לא היה מורה על פינויו. השופטת ציינה שקביעת מעמדו של המבקש בנכס הייתה חיונית לצורך מתן הסעד. כלומר, לצורך התוצאה הסופית.
על פי ההלכה, טענה של השתק עילה ניתן להעלות רק לגבי הכרעות חיוניות לתוצאה הסופית ולא כלפי הכרעה אגבית. לכן, במקרה דנן, היה ניתן להעלות את טענת השתק העילה נגד המבקש. דהיינו, האחרון היה מנוע לעתור לבית המשפט בניגוד לקביעותיו של השופט בתביעה הראשונה. השופטת ציינה שעל מנת להגיע לתוצאה שונה, היה על המבקש לעתור לביטול פסק הדין הקודם שניתן בעניין. רק כך היה באפשרותו לקבל הצהרה לפיה היו לו זכויות במקרקעין. כל עוד פנייה זו לא נעשתה, ומאחר שפסק הדין היה סופי וחלוט ולא בוטל, לא היה מקום לדון בעניין, לקביעת השופטת. בסופו של דבר, השופטת הורתה על סילוק התביעה על הסף.
.jpg)
.jpg)
.JPG)
