בקשה לצמצום צו איסור פרסום ולפרסום שם עורך הדין.

עיקרון הפומביות הוא אחד מאבני היסוד במערכת המשפט. על כן, הדיונים המשפטיים נערכים בדלתיים פתוחות ופסקי דין עומדים לרשות הציבור. אולם, במקרים בהם הסוגיה הנידונה הינה רגישה או חסויה וחשיפתה בפני כלל הציבור עלולה להביא לפגיעה לא מידתית בצנעת הפרט של המעורבים, לבית המשפט סמכות להורות על דיון בדלתיים סגורות. בנוסף, בית המשפט יכול להימנע מפרסום פסק הדין באופן פומבי. לחלופין, ניתן לפרסם את פסק הדין תוך איסור פרסום שמות המעורבים, לרבות עורכי הדין שייצגו את הצדדים. עם זאת, לאיסור פרסום זה עלולות להיות השלכות גם כלפי הציבור. דוגמא לכך, בפסק הדין דנא.

יש לכם שאלה?
פורום עיזבון
פורום בית המשפט לענייני משפחה

במקרה זה, הונחו בפני בית המשפט שתי תביעות להסרת צו איסור פרסום שהוטל על שמו וכינוי של אדם שכונה "ד.ר עוה"ד" בשני פסקי דין. על פי עובדות המקרה, עורך הדין ייצג את עיזבון המנוחה ואת ילדיה שהיו אז קטינים, בתביעתם. על הליך זה הוטל איסור פרסום בשל רגישות הצדדים וכאבם. בשל כך הוטל גם איסור פרסום על שמו המלא של עורך הדין.

טיעוני הצדדים

לטענת התובעים, היה מקום להורות על צמצום צו איסור הפרסום ולהתיר את פרסום שמו של עורך הדין בשל מספר סיבות. ראשית, אי פרסום שמו של עורך הדין החשיד באופן אוטומטי עורכים דין רבים ששמם "ד.ר". נטען שהיה מדובר בהטלת כתם כללי על ציבור עורכי הדין בארץ ולראייה, בעקבות פרסום פסק הדין, התקבלו תגובות רבות מטעם אזרחים מהשורה בדרישה לחשוף את שמו המלא של עורך הדין.

כמו כן, נטען שככלל, איסור הפרסום לא חל על כל תיקי העיזבונות. אלא, מטרת האיסור בתיקי העיזבונות היא לספק הגנה על קטינים ולמנוע פרסום דברי רכילות בענייני צנעת הפרט. בנוסף, לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998, הציבור זכאי לקבל מידע על פעולות הרשות הציבורית, לרבות בתי המשפט והפועלים בהם. למעשה, התובעים טענו שבמקרה דנן היה על בית המשפט להתיר פרסום חלקי של ההליך השיפוטי. זאת על מנת להגן הן על עקרון צנעת הפרט, הן על זכות הציבור לדעת והן על חופש הביטוי במדינת ישראל. לא זו אף זו, התרת פרסום שמו המלא של עורך הדין לא הייתה עתידה לפגוע בצנעת הפרט של המתדיינים ולכן, לא היה מקום למנוע זאת.

מנגד, הנתבע טען שלא היה מקום להתיר את פרסום שמו מסיבות שונות. ראשית, בית המשפט כלל לא היה מוסמך לדון בתיק, הואיל וסיים את תפקידו עם מתן פסק דין. מאחר וסוגיית הפרסום היוותה חלק בלתי נפרד מפסק הדין, הרי שרק ערכאת הערעור הייתה רשאית לשנות את ההחלטה בדבר אי פרסום השם. שנית, לטענת הנתבע, התובעים הונעו מאינטרסים זרים ורצון להפיק רווח אישי ומקצועי על גבי הפרשה. הנתבע אף העלה חשש מפני נזק בלתי הפיך מפרסום שמו.

דיון והכרעה

בפתח הדיון, השופטת הדגישה שהן מבחינה פרוצדוראלית והן מבחינה מהותית, תביעה לאיסור פרסום או מתן היתר, לאחר שהוטל צו איסור, הנה תביעה נוספת ונפרדת. על כן, הרי שלבית המשפט הייתה סמכות לדון בבקשה. כמו כן, היות וטרם הוגש ערעור, הבקשה הייתה צריכה להעלות לדיון בפני בית המשפט שנתן את צו האיסור. לו הערעור היה מוגש, אזי הבקשה הייתה נידונה בפני הרכב הערעור.

לגופו של עניין, נטען שבמקרה זה, נקודת המוצא הייתה שעיקרון הפומביות חל. אולם, בשל רצון השופטת להגן על הצדדים, שהיו למודי כאב וצער, היא הורתה על איסור פרסום שמות ופרטי הנוגעים בדבר. האיסור חל גם על עורך הדין הנתבע אשר היה מקורב מאוד ללקוחותיו. אולם, בעקבות הגשת הבקשות דנן וטענות התובעים, נקבע שזכות הציבור לדעת גברה על האינטרס שבהגנה על עורך הדין. חיזוק לכך נמצא בעמדת בעלי הדין בתיק העיקרי, שתמכו בפרסום שמו של עורך הדין. כלומר, ילדיה של המנוחה ומנהלי העיזבון, נתנו הסכמתם לפרסום שם עורך הדין.

בנוסף, השופטת פסקה שלא היה ניתן להתעלם מכך שהתביעות הופנו כנגד הסרת איסור פרסום שמו של עורך דין. הודגש שמקצוע עריכת הדין הינו ייחודי ובעל מאפיינים מעין פומביים ציבוריים. מאפיינים אלו הטו גם הם את הכף לעבר הסרת החיסיון. השופטת ציינה שגם אם מול האינטרס הציבורי עמדו אינטרסים לגיטימיים אחרים כגון שם טוב, פרנסה ועיסוק, הרי שאלו נסוגו מול האינטרס המרכזי של פומביות ופרסום הליכים. בסופו של יום, השופטת קיבלה את התביעה והסירה את החיסיון מעל שמו של עורך הדין.