כאשר עובד מפוטר מעבודתו, הוא זכאי לפיצוי פיטורים. מטרתם של פיצויי הפיטורים הינה "לספק לעובד ביטחון כלכלי במהלך התקופה בה עליו לחפש עבודה חלופית". כאשר העובד מפוטר בחוסר תום לב, ומבלי שניתנה לו זכות להגיב על פיטוריו טרם קבלת ההחלטה, ייתכן ותקום לו זכות לפיצויים נוספים (בגין פיטורים שלא כדין). להלן דוגמא למקרה כגון דא.

 

יש לכם שאלה?

פורום פיצויי פיטורים

פורום חוזה עבודה

פורום זכויות מעסיקים

פורום זכויות עובדים

פורום בית הדין לעבודה


במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי כספי. על פי עובדות כתב התביעה, התובע עבד עבור הנתבע החל משנת 1994. במסגרת עבודתו, התובע עבד כמטפל במים וכמציל. לאחר זמן מה, הוא קודם למאמן קבוצת השחייה לנכים במרכז הספורט שהופעל על ידי הנתבע. במקביל, הוא עבד כמאמן נבחרת ישראל לנכים בשחייה. בשנת 2003, התובע פוטר מעבודתו. על פי הנטען, הרקע לפיטורים היו האשמות שהופנו נגד התובע בגין גניבת כספים מספורטאי עיוור במהלך תחרות שחייה שהתקיימה בקנדה באוגוסט 2003. לאחר מכן, התובע קיבל תשלום בסך 69,781 ₪ בגין פיצויי פיטורים.


טיעוני הצדדים - האם התובע פוטר בגין "האשמות סרק" באשר לגניבה?


לטענת התובע, האירועים שגרמו לפיטוריו החלו עת שהתה נבחרת העיוורים של ישראל בתחרות שחייה בקנדה. במהלך התחרות, נגנב כסף מאחד מהספורטאים שהתחרו. חברי המשלחת טענו כי התובע הוא שגנב את הכסף, אולם הלה הכחיש את האשמות שיוחסו לו. לדידו, בעקבות ההאשמות נערך לו "משפט שדה" על ידי משלחת הספורטאים, שחלקם היו עובדי הנתבע. בנוסף, נערך חיפוש בחדרו ועל גופו. התובע הוסיף וטען שלאחר חזרת המשלחת ארצה, הנתבע נמנע מבירור פרטי המקרה וייחס לו את מעשה הגניבה על בסיס שמועות והאשמות סרק בלבד.

 

לא זו אף זו, האשמות סרק אלו הן שגרמו לפיטוריו. לטענת התובע, הנתבע בחר להשתיק את הפרשה ולפטרו, על פני חקירת חשודים נוספים ובירור האירוע לעומק העניין. בשל כך, התובע טען שפיטוריו נעשו בחוסר תום לב ובשרירות. בנוסף, לשיטתו, הפיטורים נעשו משיקולים זרים ובשל האשמות סרק שהביאו לפגיעה בשמו הטוב. יתרה מזאת, התובע הדגיש כי לא ניתנה לו זכות טיעון לקראת הפיטורים ולא נערך לו שימוע כדין. לכן, התובע ביקש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים בגין הפסד השתכרות, עוגמת נפש, כאב וסבל. בנוסף, הוא תבע פיצוי בגין הפרשי פיצויי פיטורים ותשלום בונוס לו הוא היה זכאי אלמלא פוטר.


מנגד, הנתבע טען שפיטורי התובע היו כחוק תוך הקפדה על מלוא זכויות האחרון והגינות. נטען כי החשדות נגד התובע בגין מעשי הגניבה לא היוו את הגורם לפיטוריו אלא, היה זה חוסר האמון שחברי הקבוצה רכשו לו בעקבות האירוע. לא זו אף זו, הנתבע טען שחלק מחברי קבוצת השחייה סירבו להשתתף בפעילות הקבוצה כל עוד התובע היה מאמנה. זאת בעקבות אירוע הגניבה. הנתבע הוסיף שלאחר האירוע, נעשו מאמצים רבים לבירור זהות הגנב והוכחת חפותו של התובע. אולם, משבר האמון לא נפתר והמאמצים לא הניבו פרי. יתרה מזאת, הנתבע אף הציע לתובע להתפטר מיוזמתו ולאחר שהאחרון סירב, לא נותרה ברירה אלא לפטרו. משכך, נטען כי הפיטורים לא נעשו בחוסר תום לב או משיקולים זרים והתובע לא היה זכאי לפיצויים נוספים מעבר לסכום ששולם לו. לטענת הנתבע, היה ראוי לדחות את התביעה, על כלל מרכיביה.


דיון והחלטה - פיטורים אשר נפל בהם פגם


לאחר שמיעת עדויות וטענות הצדדים, הוחלט לקבל את התביעה, אך באופן חלקי. נפסק כי בפיטוריו של התובע נפל פגם והדרך בה הם בוצעו הקימו לאחרון זכאות לפיצוי מעבר לסכום ששולם. השופטים קבעו כי גרסתו של התובע לגבי השתלשלות האירועים בקנדה ובארץ הייתה אמינה ומהימנה (לעומת גרסאות עדי הנתבע). אי לכך, לא היה ניתן לקבוע שהנתבע פעל לניקוי שמו של התובע, תמך בו וחקר את ההאשמות נגדו, אלא להפך.

 

כלומר, הנתבע הפנה את גבו לעובדו, ובכך אף חיזק את תחושות השחקנים כי התובע היה אשם במעשה הגניבה. נפסק כי התנהגות זו של הנתבע עלתה לכדי הפרת חובת הנאמנות, ההגינות ותום הלב שמעביד חב לעובדו. בגין הפרה זו, השופטים מצאו לנכון לפסוק לתובע פיצוי מעבר לסכום אותו קיבל כדין. בקביעת גובה הפיצוי, השופטים התחשבו בנסיבות הפרשה השונות כגון ההאשמות שהוטחו בתובע; פעולות הנתבע לבירור העניין; ניסיונות התובע לפעול לניקוי שמו; אי עריכת שימוע טרם הפיטורים ועוד. בסופו של דבר, נפסק לתובע פיצוי בסך 75 אלף ₪ בגין הפגיעה בעתידו המקצועי, שמו הטוב, מוניטין, עוגמת הנפש ואובדן הזדמנויות. עם זאת, התביעה לתשלום מענקים והפרשי פיצויים נדחתה.