פיצוי הפיטורים הינם זכות בעלת תכלית סוציאליות אשר מטרה לסייע לעובד לאחר שאיבד את מקום עבודתו ולפצות אותו על כך. חוק פיצויי פיטורים, שנחקק בשנת 1963, קובע מי זכאי לפיצוי זה ואת דרך חישוב הסכום. בנוסף, החוק קובע מתי ניתן לפטר עובד מבלי לשלם פיצויים אלו. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה כספית, לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות לתובע. על פי כתב התביעה, התובע החל לעבוד כרתך ומסגר בשנת 1999 אצל הנתבעת, לה היה מפעל לייצור מוצרי נירוסטה. בשנת 2004, התובע קודם בתפקיד ושכרו הועלה. בשנת 2006, הוא פוטר.
טיעוני הצדדים
גרסת התובע באשר לסיבת פיטוריו השתנתה מספר פעמים במהלך הדיון ולבסוף הוא טען שהגיע למפעל בשעות הבוקר, ומאחר שלא ניתנה לו כל עבודה לביצוע, הוא החל בבניית מדף עבור מקום העבודה עצמו. זאת תוך שימוש בחומרים שהיו ברשות המפעל. אולם, לשיטתו, כאשר מנהל העבודה נכנס וראה זאת, הוא כעס ופיטר את התובע בו במקום. לטענת התובע, הפיטורים לא היו בנסיבות ששללו פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. לכן, בית המשפט התבקש לחייב את הנתבעת לשלם לו 51,084 ₪ בגין פיצויי פיטורים ו-7,128 ₪ חלף הודעה מוקדמת. כמו כן, התובע טען שבמועד סיום עבודתו, הוא היה זכאי לפדיון ימי חופשה בסך 7,452 ₪ ולדמי הבראה בסך 2,149 ₪.
מנגד, הנתבעת טענה שפיטורי התובע נעשו בנסיבות ששללו פיצויי פיטורים. שכן, הוחלט על פיטורים לאחר שמנהל העבודה הגיע בבוקר למפעל וראה את התובע מבצע עבודה פרטית עם חומרי הגלם של המקום, ללא רשות לכך. לאור זאת, הוגשה נגד התובע תלונה בגין גניבה ממעסיק, אך לבסוף תיק החקירה נגד האחרון נסגר. כאמור, לדעת הנתבעת, נסיבות אלו הצדיקו שלילת תשלום הפיצויים לידי התובע.
דיון והחלטה - התובע היה זכאי ל-60% מהפיצויים
בפתח הדיון, השופט ציין שנטל הוכחת מעשה הגניבה מידי המעביד היה מוטל על הנתבעת. עם זאת, לא היה צורך להוכיח עבירה זו מעבר לכל ספק סביר, ודי היה בהוכחה על פי מאזן הסתברויות. בעניין זה, השופט העדיף את עדות מנהל הנתבעת על פני עדות התובע לאור עקביותו של הראשון כנגד האחרון. כלומר, השופט קבע שעדות המנהל באשר לסיבת הפיטורים הייתה עקבית, מהימנה ואמינה.
לעומת זאת, גרסת התובע לסיבת פיטוריו השתנתה והתפתחה מעת לעת, ללא כל הסבר סביר לכך. בנוסף, השופט קבע שטענת התובע לפיה המדף שהוכן היה אמור לשמש את המפעל עצמו, כלל לא הוכחה. כמו כן, התובע נמנע מלחקור את מנהל העבודה על אירועי יום פיטוריו ובכך הוחלשה גרסתו. לאור האמור לעיל, נפסק שהתובע פוטר מעבודתו לאחר שביצע עבודה אישית על חשבון שעות העבודה המשולמות ותוך שימוש בחומרי גלם של המפעל. משכך, השופט נדרש לדון האם עילת פיטורים זו שללה את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים או חלף הודעה מוקדמת.
על פי סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורין, ניתן לשלול באופן חלקי או ממלא את תשלום הפיצויים מקום בו הפיטורים היו בנסיבות שעל פי ההסכם הקיבוצי שחל בענף, יש הצדקה לכך. במקרה זה, ההסכם הקיבוצי שחל על מערכת היחסים בין הצדדים היה תקנון העבודה בתעשייה. על פיו, ניתן לשלול פיצויי פיטורים מעובד במידה שהלה עבד במקום אחר ללא קבלת רשות מהנהלת המפעל, גנב או מעל וכד'.
השופט קבע כי פעולת התובע במקרה זה עלתה לכדי מעילה באמון וניסיון גניבה של רכוש המעביד. נקבע כי בנסיבות אלו להרתעה מפני מעשים דומים הייתה חשיבות ציבורית כללית ולכן הייתה הצדקה לשלילת הפיצויים. עם זאת, לאור גילו של התובע, הוותק שלו במפעל, שביעות הרצון שהובעה מעבודתו והעובדה שהנתבעת לא הוכיחה את הישנות המעשה, השופט החליט "להסתפק" בשלילה חלקית של פיצוי פיטורים. כלומר, נקבע שהתובע היה זכאי רק ל-60% מסך הפיצויים. עם זאת, לאור הוראות החוק והתקנון, הנתבעת הייתה זכאית לפטר את התובע לאלתר ומבלי לשלם לו חלף הודעה מוקדמת. לכן, השופט קבע שלא היה מקום לשלם דמי הודעה מוקדמת.
באשר לדמי החופשה וההבראה, השופט חייב את הנתבעת לשלם סכומים מאלו, מאחר שלא הייתה הצדקה לשלילתם. לבסוף, מתוך סכום הפיצויים הכולל אותו חויבה הנתבעת לשלם, השופט התיר לה לקזז סך של 125 ₪ בגין הנזק שנגרם לה עקב ביצוע העבודה הפרטית על ידי התובע.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
