מוסדות לימוד רבים נוהגים לגבות חלק מתשלום שכר הלימוד ביום ההרשמה ללימודים. גובה הסכום הנגבה משתנה ממוסד לימודי אחד למשנהו ובהתאם לתוכנית אליה נרשם הסטודנט ולסטאטוס בו בוא מצוי. כלומר, האם הוא מועמד שטרם התקבל, תלמיד חדש או תלמיד ממשיך. על מנת לברר את גובה התשלום שיש לשלם, ניתן לפנות לתקנון המוסד הלימודי או לנציגיו. לעיתים, הוראות התקנון אינן ברורות וקיים בלבול באשר לגובה ומועד התשלום. בעיה זו מקבלת משנה תוקף כאשר המועמד או התלמיד נרשם ושילם חלק מהסכום, אך לבסוף לא מימש את לימודיו. קרי, לא המשיך בהם. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום חיוב כספי מינימאלי עקב הרשמה ללימודים, שלא מומשו בסופו של היום. על פי כתב התביעה, הנתבע נרשם למוסד הלימודים והיה בגדר "מועמד". משכך, הוא נדרש לשלם סכום של 2,800 ₪. בסופו של דבר, הנתבע לא החל ללמוד במוסד הלימודים התובע. מנגד, הנתבע טען כי הוא לא היה בגדר "מועמד" אלא בגדר "תלמיד". לכן, הוא נדרש לשלם סכום של 1,400 ₪ בלבד, אותו שילם לתובעת.
דיון והחלטה
השופט קבע כי תקנון התובעת בעניין זה היה ברור ונהיר. במסגרת התקנון, נעשתה הבחנה בין סכום החיוב אותו נדרש תלמיד חדש לשלם לבין הסכום אותו תלמיד ממשיך נדרש לשלם במקום בו הופסקו הלימודים. בנוסף, במסגרת התקנון, הייתה הפרדה בין תלמידים למועמדים. השופט פסק שעצם הצבת המונח "תלמיד" לצד המונח "מועמד" זה לצד זה לימדה על ההבחנה בין חובות התשלום השונות. אולם, השופט קבע כי במקרה זה לא היה צורך להבחין בין מועמד שהתקבל ונכנס לגדר "תלמיד" לבין מועמד שטרם התקבל ללימודים. זאת מאחר והנתבע היה בגדר תלמיד ממשיך, בשונה מתלמיד חדש.
לסיכום, השופט קבע כי הצדק באשר לפרשנות התקנון וחובת התשלום היה עם מוסד הלימודים. כלומר, היה על הנתבע להוסיף כסף לסכום שכבר שולם והתביעה התקבלה. בד בבד, השופט קבע כי נציגה מטעם התובעת הציגה בפני הנתבע מצג מטעה באשר לסכום התשלום. בשל כך, ולאור השימוש הבלתי עקבי במונח "תלמיד" ו"מועמד" בתקנון, לא היה טעם להשית את הוצאות המשפט של התובעת על הנתבע.
