פסק דין - תביעה לפינוי מקרקעין בטענה של הרחבה והקמת קיר תוך פלישה

כאשר אדם יושב בשטח מקרקעין שאינו בבעלותו, מבלי שהוא קיבל היתר לכך, הוא עלול להיחשב כפולש. במקרים אלו, לבעל הקרקע קמה זכות לתבוע את סילוק הפולש. זכות זו קמה גם למי שקיבל את ההיתר להחזיק בשטח. לעיתים, הפלישה למקרקעין באה לידי ביטוי בהנחת מיטלטלין בשטח ללא היתר, או בנייה בלתי חוקית במקום. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא. מדובר בבמקרה בו הוגשה לבית המשפט תביעה לפינוי מקרקעין. על פי עובדות כתב התביעה, עיריית תל אביב, התובעת, הייתה בעלים רשומים של חלקה בעיר. על חלקה זו נבנה בית ספר עירוני. הנתבע היה בעל המקרקעין הסמוך, וקיר ביתו גבל בחצר בית הספר.

יש לכם שאלה?

פורום מקרקעין

פורום מיסוי מקרקעין

העירייה טענה כי בעל המקרקעין הסמוך (הנתבע) הרחיב את ביתו תוך פלישה לשטח שהיה בבעלותה. לטענתה, פלישה זו הייתה מבלי שניתן לכך היתר על ידי העירייה כנדרש בחוק. לא זו אף זו, התובעת טענה כי הפלישה נעשתה ללא רשות או זכות ועלתה כדי בנייה בלתי חוקית שהביאה לסיכון שלום הציבור. לטענתה, מעשי הנתבע הסבו לה נזקים והפריעו לשימוש במקרקעין בהתאם לייעודו – בית ספר. בנוסף, נטען כי הנתבע לא שילם דמי שימוש ראויים בגין פלישתו.

מנגד, הנתבע טען כי השיפוצים בשטחו נעשו בעקבות בקשת מנהל בית הספר השכן. לדבריו, היות והקיר שגבל בחצר בית הספר היה רעוע והווה סכנה לציבור, ולתלמידים בפרט, הוא נאלץ לשפצו. לטענתו, הקיר החדש נבנה במקום זהה לקיר המקורי ולכן לא הייתה כלל פלישה לשטחים שהיו בבעלות התובעת.

דיון והחלטה - האם הייתה פלישה?

בפתח הדיון, השופטת ציינה שבמסגרת ההליך המשפטי, התובעת הודתה שהקיר המקורי היה בנוי בשטח הנתבע ולא פלש למקרקעין שלה. השופטת קבעה כי הודאה זו לא ניתנה בטעות או שגגה ולכן היא חייבה את בעלי הדין., אי לכך, השופטת נדרשה לבדוק האם הקיר החדש נבנה במיקום זהה לקיר המקורי, או שמא היה מדובר במקום שונה.

על מנת להכריע בשאלה זו, בית המשפט מינה מומחה מטעמו. מומחה זה קבע כי הקיר נבנה באותו מיקום שהיה מאז שנבנה הבית. כלומר, הקיר החדש היה זהה במיקומו לקיר הישן והרעוע. קביעה זו קיבלה משנה תוקף בעדות מנהל בית הספר הסמוך, שאישר כי הקיר לא זז ממקומו. בעקבות חוות הדעת והעדות, השופטת קבעה שמיקום הקיר לא שונה. לאור הודאת התובעת בעניין מיקום הקיר המקורי, השופטת קבעה שעילת התביעה נפגעה.

כלומר, לא היה מקום לקבוע שהנתבע פלש לשטח או להורות על פינויו. אולם, התובעת טענה שחלק מביתו המקורי של הנתבע נבנה בשטח שהיה בבעלותה ולכן היה על בית המשפט להורות על פינוי. השופטת קבעה כי העירייה כלל לא הוכיחה טענה זו. יתרה מזאת, גם לו חלק מביתו של הנתבע היה מצוי בשטחה של התובעת במשך שנים רבות, לא היה מקום להורות על פינויו. זאת מטעמי מניעות, השתק ומתן רשות לשימוש במקרקעין. קרי, חריגים לפינוי הנתבע. בפסק הדין נקבע כי לאור הודאת העייריה בעניין מיקומו של הקיר המקורי בבית, קמה כנגד האחרונה טענת השתק. דהיינו, התובעת הייתה מנועה מהעלאת טענה לפינוי הנתבע. נקב אפוא כי אלמלא הקיר היה נבנה מחדש, התובעת כלל לא הייתה מגישה את התביעה לפינוי.

יתרה מזאת, השופטת ציינה כי היה ניתן לראות את התובעת כמי שנתנה אישור לנתבע להחזיק במקרקעין במהלך השנים. כלומר, הנתבע היה בר רשות במקרקעין והתובעת ידעה על השימוש שנעשה בשטח ושתקה. מכך ניתן היה ללמוד שלנתבע קמה זכות לשבת במקרקעין ולתובעת לא הייתה אפשרות לפנותו. כך או כך, הרי שהשופטת קבעה שהתובעת כלל לא הוכיחה כי הנתבע פלש לשטחה ולכן התביעה נדחתה.