דחיית בקשה לביטול מינוי עובד ציבורי לתפקיד בכיר יותר

על רשות ציבורית חלות חובות שונות מכוח המשפט המנהלי, בין היתר מינוי תפקידים ואיוש משרות באמצעות הליך המכרז. במסגרת הליך זה, הרשות מפרסמת את תנאי הסף לתפקיד הנדון וכל אדם שרואה עצמו מועמד מתאים, ועומד בדרישות אלו, יכול להתמודד. כלומר, להגיש טופס ולהשתתף במכרז. כאשר הרשות בוחרת את בעל התפקיד, עליה לוודא שהוא אכן עומד בדרישות שהוצבו במסגרת המכרז, פן בחירתו תפסל מכוח כללי המנהל התקין. בקשת פסלות מעין זו היא הנושא של פסק הדין דנא.

רקע

במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט בקשה למתן סעד זמני לביטול מינוי המשיב 2 לתפקיד ציבורי, מאחר ונטען שהוא לא עמד בדרישות המשרה כפי שפורטו במכרז. על פי הנטען בבקשה, המבקש היה עובד עירייה מאז שנת 1991. המשיב 2 היה אף הוא עובד עירייה ומנהלו של המבקש. במהלך חודש אוגוסט 2007, התפרסם בעירייה מכרז פנימי לתפקיד מנהל אגף תברואה. כעבור חודש, המשיב 2 נבחר לתפקיד וחודש לאחר מכן, הוא החל במשרתו החדשה. כמה ימים לאחר בחירת המשיב 2 לתפקיד, המבקש פנה לראש העירייה בדרישה לביטול המינוי. שכן, לטענתו, המשיב 2 לא עמד בתנאי המכרז. בקשה זו נדחתה ולכן הוגשה התביעה דנן.

לטענת המבקש, המשיב 2 לא היה בעל ניסיון לתפקיד כפי שנדרש בתנאי המכרז. על כן, בחירתו למשרה הייתה נגועה בחוסר סבירות קיצוני, שהיה בו על מנת לפסול את החלטת ועדת המכרזים. עוד נטען שהמשיב 2 קודם בתפקיד במהרה, והיה חשש שמינויו לתפקיד מנהל אגף התברואה היה מינוי פוליטי או של מקורב.

מצד שני, המשיבים ביקשו לדחות את הבקשה על הסף מחמת חוסר סמכות של בית המשפט והיעדר זכות עמידה למבקש. שכן, האחרון לא טען שהוא עצמו היה מועמד ראוי לתפקיד ולא היה בעל אינטרס מיוחד בתוצאות המכרז. בנוסף, נטען שהמבקש הגיש את הבקשה בחוסר תום לב ובהיעדר ניקיון כפיים - סיבות נוספות לדחייה על הסף. המשיבים טענו שלגופו של עניין, משיב 2 עמד בתנאי הסף שנדרשו לצורך זכייה במכרז הפנימי ולכן בחירתו הייתה כדין.

טענות הדחייה על הסף

לאחר שהשופטת סקרה את כל חומר הראיות שהוצג בפניה ושמעה את טענות הצדדים, היא החליטה לדחות את הבקשה. בראשית הדיון נקבע שלמרות שהמבקש לא השתתף במכרז ולא טען שהיה מועמד ראוי לתפקיד, הוא היה בעל זכות עמידה. זאת משום שעל פי פסיקת בית המשפט העליון, ישנם מקרים בהם גם מי שלא השתתף במכרז יכול לתקוף תוצאותיו.

מעשה בית דין

לגופו של עניין, השופטת הדגישה שבהליך קודם שנוהל בין הצדדים, נקבע שהמשיב 2 היה בעל ניסיון כפי שנדרש בתנאי הסף של המכרז. למעשה, המשיבים טענו שקביעה זו הייתה בגדר מעשה בית דין ולא היה ניתן לקבוע אחרת כעת. על מנת לקבל טענה זו, השופטת בחנה האם ההכרעה הקודמת הייתה סופית, האם פסק הדין ניתן בסמכות ובתוקף והכריע במחלוקת נשוא התביעה הקודמת לגופו של עניין.

במקרה זה, נקבע שכל התנאים המקדימים שפורטו לעיל התקיימו ובנוסף, התביעה דנן הייתה בין אותם בעלי דין כמו בהליך הקודם. כמו כן, נקבע שלא התקיימו חריגים שהצדיקו סטייה מהכלל של מעשה בית דין: פסק הדין לא הושג במרמה ולא התגלתה כל עובדה חדשה שהייתה עשויה לשנות את תוצאות המשפט. הלכה למעשה, המשמעות של קביעת מעשה בית דין הייתה שהמבקש היה מנוע מהעלאת טענות שנדונו והוכרעו בהליך הקודם לרבות ניסיונו המקצועי של המשיב 2. קרי, המבקש לא היה יכול לטעון כעת שלמשיב 2 לא היה ניסיון כפי שנדרש.

באשר לסבירות החלטת העירייה, השופטת קבעה שמאחר ולא הוכח שהמשיב 2 לא עמד בתנאי הסף של המכרז, הרי שמינויו היה כדין והחלטת העירייה לעשות כן לא חרגה ממתחם הסבירות ושיקול הדעת. על כן, לא נמצאה עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה, בפרט שלא הוכחו שיקולים זרים במינוי. בסופו של דבר, הבקשה נדחתה.