בקשה לביצוע שטר שניתן כשטר ביטחון להלוואה

פעמים רבות, אנשים מעניקים שטרות כערובה לפירעון הלוואה. קרי, השטר ניתן כבטוחה. אולם, אם עולה קושי לממש את השטר, חרף העובדה שההלוואה טרם נפרעה, העניין עלול להגיע לפתחו של בית המשפט. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

במקרה זה הוגשה לבית המשפט בקשה לביצוע שטר. הבקשה הוגשה על ידי התובע ביום ה-29.01.04. השטר היה בסך של 90,000 ₪ וניתן כביטחון להלוואה שהוענקה לחברה שהייתה בבעלות הנתבע. הלה הסב את השטר לטובת התובע, אך הוא חולל על ידי הבנק מסיבת של אי כיסוי מספיק (אכ"מ).

טענות הצדדים

הנתבע טען שהתובע לא אחז בשטר ולכן לא הייתה לו זכות תביעה על פיו. כמו כן, לדידו, לא התקבלה הודעה כדין על חילול השטר, בהתאם לסעיף 48 לפקודת השטרות. הנתבע הוסיף שההלוואה בגינה ניתנה ההמחאה נפרעה באמצעות תשלום מזומנים במועדים שונים ועל ידי מסירת מכונית. קרי, לא היה צורך בשטר.

מאידך, התובע טען שהוא קיבל הרשאה להחזיק בשטר. לטענתו, לנתבע נשלחה הודעת חילול על פי כתובתו הרשומה ובהתאם לפקודה. במידה שהוא לא קיבל אותה, הייתה זו אשמתו שלא עדכן את כתובתו ברשומות. עוד נטען שהנתבע קיבל הודעה טלפונית מיד עם חילול השיק ולא הייתה כל מניעה לראות בהודעה זו כממלאת את דרישת הפקודה. לבסוף, התובע טען שההלוואה לא נפרעה מעולם למרות בקשות חוזרות ונשנות מהנתבע. לראייה, הוא צירף הקלטות ותמלולי שיחות שנערכו בינו לבין הנתבע, בהן הודה האחרון בקיום החוב.

מתן ההלוואה

בפתח הדיון, השופט הדגיש שלא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שניתנה הלוואה לנתבע והשטר נשוא התביעה ניתן כהמחאת ביטחון לתשלום הסכום. בנוסף, לא הייתה מחלוקת שבין הצדדים התנהלה מערכת יחסים חברית שהתבססה על אמון הדדי ומשכך, לא נוהלו רישומים לגבי הכספים שהועברו.

עם זאת, השופט דחה את טענת הנתבע באשר לאי אחזקת השטר על ידי התובע כנדרש. זאת היות ונמצא ייפוי כוח אשר הסמיך את התובע בתביעת החוב. התובע טען שלנתבע נשלחה הודעת חילול מטעמו ואי קבלתה הייתה עקב מחדלו של האחרון. מנגד, הנתבע טען שלא קיבל הודעה זו כנדרש על פי הפקודה.

האם היה שיהוי?

במחלוקת זו, השופט קיבל את טענתו של התובע. שהרי, על פי הפקודה, שליחת ההודעה בלבד לא הייתה מספקת ועל התובע הייתה מוטלת חובה להמציא את ההודעה. אולם, התובע הודיע טלפונית לנתבע על חילול השיק ובהודעה זו התמלאה חובת ההמצאה. אז, הנתבע העלה את טענת השיהוי בהודעת החילול. לטענתו, ההודעה לגבי החילול הייתה צריכה להינתן זמן סביר לאחר החילול. בפועל, הנתבע קיבל את ההודעה שלוש שנים ורבע לאחר החילול.

בנסיבות העניין, השופט קבע שלא היה מדובר בפרק זמן בלתי סביר. זאת בשל יחסי הקרבה בין הצדדים, במסגרתם התובע דרש את חובו במהלך מספר שנים ללא שימוש באמצעים משפטיים. למשל, התובע הפציר בנתבע במספר שיחות שהוקלטו בשנים 2001 ו-2003 לשלם את החוב אך לשווא. משכך, התובע נאלץ לפנות לבית המשפט ולהגיש את התביעה. על כן, בנסיבות העניין חלוף הזמן לא עלה לכדי שיהוי.
לבסוף, טענתו של הנתבע באשר לפירעון החוב נדחתה. השופט קבע שהנתבע לא עמד בנטל ההוכחה והראיות אותן הביא לשם הוכחת גרסתו לא העידו על קשר כלשהו בין הסכומים ששולמו לתובע לבין פירעון החוב. יתרה מזאת, לא היה בידי הנתבע אישורים שהעידו על קבלת התשלומים על ידי התובע. בסופו של דבר, השופט קיבל את התביעה.