קבלה חלקית של טענת התיישנות

נתבעים רבים משתמשים בטענות סף שונות על מנת לנסות לדחות את התביעה נגדם עוד טרם בירור המחלוקת לעומק. אחת מהטענות הנפוצות בהקשר זה היא התיישנות. קרי, דחיית התביעה בשל חלוף הזמן שעבר מרגע גילוי עילת התביעה ועד להגשת כתב התביעה לבית המשפט. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

יש לכם שאלה?
פורום מקרקעין - נדל"ן
פורום פינוי בינוי | התחדשות עירונית
פורום תכנון ובניה | היתרי בניה
פורום מיסוי מקרקעין
פורום תמ"א 38

 

במקרה דנן, השופט נדרש להחליט בדבר טענה להתיישנות התביעה, כפי שהועלתה בכתבי ההגנה. עובדות המקרה כדלקמן: בשנת 1996, התובעת זכתה במכרז לפיתוח שלושה מתחמי מגורים בראש העין. הנתבעת ערכה את המכרז. חודש לאחר הודעת הזכייה, התובעת שילמה לנתבעת את מלוא התמורה ובין הצדדים נחתמו הסכמי פיתוח.

טיעוני הצדדים

לטענת התובעת, רק לאחר שהחלה בתכנון המתחמים, היא גילתה שבשטח היה קיים אתר עתיקות שהוכרז כחוק. למרות זאת, העניין לא הוזכר במסמכי המכרז. התובעת הוסיפה שרק בסוף שנת 1996 נודע לה שהנתבעת הגישה בקשה לשינוי תכנית המתאר שחלה על המתחמים. לטענתה, הדבר נעשה ללא ידיעתה ובהיעדר התייעצות עמה, חרף זכייתה במכרז והחתימה על הסכמי הפיתוח. משכך, התובעת נאלצה להמתין עד לאישור התכנית החדשה שהוצגה עקב הימצאות הממצאים הארכיאולוגיים בשטח הבנייה.

אולם, התכנית החדשה אושרה רק בתחילת שנת 1999. בעקבות זאת, הצדדים חתמו על תוספת להסכמי פיתוח. התוספת נחתמה רק בשלהי שנת 2000. במסגרת ההסכם בין הצדדים, ולאור הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו במתחמים, הנתבעת דרשה עריכת סקרי פיתוח וחפירות בדיקה והצלה. הדרישה הופנתה לתובעת, שהתבקשה לשאת בעלויות ביצוע הפעולות. התובעת הסכימה, אך לטענתה, היא לא הייתה מודעת לכך שדרישות תשלום אלו לא היו חוקיות. בשל רצונה למנוע עיכוב נוסף בבניה, היא נשאה בתשלומים. בתביעתה העיקרית, שהוגשה בשנת 2005, התובעת ביקשה את השבת התשלומים הללו.

בכתבי ההגנה הועלו שורה של טענות מקדמיות וביניהן טענת ההתיישנות בה ניתנה ההחלטה דנן. הנתבעת טענה שהתובעת ידעה על קיום העתיקות במתחמים לכל המאוחר בשנת 1996. מהראיות השונות עלה שתשלומי התובעת לנתבעת החלו כבר בשנת 1998. על כן, הנתבעת טענה שכבר במועד זה, נוצרה עילת התביעה כנגדה ולכן חלה התיישנות על התביעה דנן, שהוגשה רק בשנת 2005.

המסגרת הנורמטיבית

המסגרת הנורמטיבית שתחמה את הדיון שנערך בבית המשפט היא חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958. בסעיף 5 לחוק נקבע שתקופת ההתיישנות לתובענה הינה שבע שנים. סעיף 6 קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. השופט הבהיר כי "עילת התובענה" משמע מסכת העובדות המהותיות שזיכו את התובע בקיום החיוב של הנתבע. היום שבו נולדה עילת התובענה היה היום שבו התגבשו העובדות המהותיות שיצרו זיכוי זה. מיום זה ואילך התחילה תקופת ההתיישנות. כלומר, השאלה במקרה דנן הייתה, הלכה למעשה, מהי עילת התובענה.

האם חלה התיישנות?

השופט קבע שהתובעת לא עתרה לחיוב הנתבעות בתשלום פיצוי בגין אי גילוי העובדות באשר לממצאים הארכיאולוגיים. למעשה, הסעד לו התובעת עתרה היה חיוב בהשבת תשלומים שנגבו ממנה שלא כדין מעת לעת. בנסיבות אלו, במועד החיוב של כל אחד מהתשלומים נוצרה עילת התביעה בנוגע לאותו תשלום. לפיכך, השופט קבע שלא ניתן היה לומר שהתביעה כולה לקתה בהתיישנות. כלומר, תשלומים שבוצעו פחות משבע שנים טרם הגשת התביעה לא התיישנו. היות והתביעה הוגשה בשנת 2005, היה מקום לקבל את טענת ההתיישנות לגבי תשלומים שנעשו לפני שנת 1998.

התובעת טענה שעילת התביעה נוצרה רק בשנת 1998, כאשר נקבעה הלכה משפטית לפיה על רשות העתיקות לממן בעצמה בדיקתם של מקרקעין שהוכרזו כאתר עתיקות. כלומר, התובעת טענה שהלכה זו הולידה את זכותה לתבוע את השבת התשלומים ששילמה לנתבעת לצורך מימון הבדיקות. אולם, השופט דחה טענה זו. לקביעתו, ההלכה החדשה לא יצרה את עילת התביעה אלא, העילה נוצרה בעת ביצוע כל אחד מהתשלומים. יתרה מזאת, עצם יצירתה של ההלכה החדשה והסתמכותה של התובעת על הדין הישן לא עצרו את תחילת מרוץ ההתיישנות. זאת בהתאם לפרשנות סעיף 8 לחוק.

לבסוף, השופט קיבל את טענת ההתיישנות לגבי התביעה שנגעה לתשלומים ששולמו על ידי התובעת לפני שנת 1998. ככל שתביעה נגעה לשאר התשלומים, היא נותרה בעינה ולא חלה התיישנות. משכך, השופט הורה לצדדים להחליף תצהירי גילוי מסמכים ולהגיש תצהירי עדות ראשית על מנת להמשיך בבירור הטענות.