תאונות דרכים הפכו בעשור האחרון למכת מדינה ורשויות החוק והמשפט עושות כל שביכולתן על מנת למגר את התופעה. לעיתים קרובות, נהג אשר גרם במעשיו לתאונות דרכים מואשם בעבירה של נהיגה רשלנית הגורמת חבלה של ממש. על פי סעיף 38(3) לפקודה, העונש בגין עבירה זו הוא שלושה חודשי פסילה לכל הפחות.

 

יש לכם שאלה?

פורום תעבורה

 

במרבית המקרים, המאשימה טוענת לעונש מינימום זה, לכל הפחות. עם זאת, ישנם מקרים בהם התביעה והנאשם מגיעים להסדר טיעון במסגרתו מתבקש עונש קל יותר. אולם, על מנת שהסדר הטיעון יקבל תוקף משפטי, בית המשפט נדרש לאשרו. לרוב, השופטים נוהגים לקבל את ההסכמות אליהם הצדדים הגיעו. עם זאת, במקרים חריגים השופטים מחליטים לחרוג מהענישה שנקבעה במסגרת הסדר הטיעון, מאחר והיא בלתי סבירה ולא משקפת כראוי את האיזון בין האינטרס הציבורי לטובת ההנאה אותה הנאשם קיבל. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

גרימת מוות ברשלנות בעקבות סטייה מנתיב ואובדן שליטה


במקרה זה, נגזר דינו של נאשם שהורשע בעבירה של נהיגה רשלנית שגרמה לחבלה של ממש, התנהגות הגורמת נזק וסטייה מנתיב נסיעה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 25.02.06, הנאשם נהג ברכבו ואיבד שליטה. כתוצאה מכך, הוא סטה מנתיב הנסיעה, התהפך וגרם לתאונת דרכים. בתאונה נחבלו שני הנוסעים ברכבו של הנאשם והוא עצמו. במסגרת הסדר הטיעון שנחתם בין הצדדים, הנאשם הודה במעשים שיוחסו לו. משכך, הוא הורשע בעבירות שפורטו לעיל.


כמו כן, במסגרת הסדר הטיעון, המאשימה ביקשה מבית המשפט לפסול בפועל את רישיונו של הנאשם למשך חודשיים, תוך ניכוי תקופה זהה של פסילה מנהלית. בנוסף, המאשימה ביקשה להשית על הנאשם פסילה על תנאי ולחייבו בתשלום קנס. יש לציין שעונש זה היה פחות מעונש המינימום שנדרש מכוח סעיף 38(3) לפקודת התעבורה, בגינו הנאשם הורשע.

 

כלומר, סעיף החוק חייב פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של לא פחות משלושה חודשים בעוד שהצדדים החליטו על שני חודשי פסילה. עם זאת, על פי ההלכה המשפטית, בית המשפט רשאי לסטות מעונש המינימום שקבע המחוקק במקרים מסוימים. אולם, בא כוח המאשימה לא הציג את הטעמים והנסיבות שהביאו לקבלת ההסדר וההקלה בעונש. מנגד, בא כוח הנאשם הדגיש שמרשו התגייס לצבא לאחר התאונה ושירת ביחידה קרבית בה הוא נדרש להתנועע ממקום למקום ברכב ולכן התבקשה הקלה.


החלטה - האם מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מפסילת המינימום?


הלכה למעשה, במקרה זה השופט נדרש לבחון האם היה מדובר במקרה חריג שהצדיק סטייה מפסילת המינימום שנקבעה בפקודת התעבורה. לדעת השופט, התשובה לשאלה זו הייתה שלילית. כלומר, נקבע כי הסדר הטיעון כשלעצמו וטיעוני בעלי הדין לא היוו "נסיבות מיוחדות וחריגות" שהצדיקו סטייה מרף הענישה המינימאלי שנקבע על ידי המחוקק.

 

נפסק כי הסדר הטיעון הפר את האיזון בין טובת ההנאה אותה הנאשם היה אמור לקבל בפסילה קצרה לבין האינטרס הציבורי שבענישתו. קרי, נוצר יחס לא הולם בין האינטרס הציבורי הכללי לבין ההקלה שניתנה לנאשם, כפי שבאה לידי ביטוי בפסילת רישיון הנהיגה לתקופה כה קצרה. לדעת השופט, נסיבות התרחשות התאונה העידו על מסוכנות מצד הנאשם, אשר נהג ללא מתן תשומת לב מספקת לדרך וגרם לחבלות של ממש בקרב הנוסעים. משכך, השופט קבע שהעונש היה צריך להלום נסיבות אלו ולכן הוחלט לפסול את רישיון הנהיגה לתקופה של שלושה חודשים. לפסיקת השופט, יתר מרכיבי הסדר הטיעון היו סבירים ולכן הם התקבלו.  בסופו של יום, הנאשם חויב בתשלום קנס בסך 1,800 ₪ ורישיונו נפסל לתקופה של שלושה חודשים בפועל וארבעה חודשים על תנאי.