כאשר נשוא התביעה שמוגשת לבית המשפט הינו מקרקעין, ישנם מספר סעדים מיוחדים שלא ניתנים בתביעות אחרות. למשל, סעד של סילוק יד. הכוונה היא לפינוי אדם שנטען כי הוא פלש לשטח המקרקעין ללא רשות והסכמה מצד הבעלים או המחזיק כדין. אולם, במידה שהנתבע מוכיח לבית המשפט כי הוא מחזיק במקרקעין כבר רשות או כשוכר כדין, התביעה לסילוק יד נדחית. דוגמא לבקשת סעד זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לכם שאלה?

פורום פינוי שוכר

פורום סכסוכי שכנים

פורום מקרקעין


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לסילוק יד במקרקעין. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעים החזיקו בזכויות חכירה לדורות במקרקעין בעיר אשקלון. הנתבעים היו שכניהם שהחזיקו גם הם בזכויות חכירה. ממסמכי לשכת רישום המקרקעין עלה שכל חלקה נרשמה כבית משותף שכלל מספר חלקות, כאשר הסכסוך נגע לשתיים סמוכות.


לטענת התובעים, הנתבעים הקימו גדר על חלק מחלקתם. לשיטתם, גם לו ניתנה בעבר הסכמה להנחת הגדר בשטח, הרי שהיה ניתן לבטלה בכל עת. זאת מאחר שהיה מדובר ברשות בלבד, משום שהנתבעים והתובעים לא היו בעלי הקרקע, אלא החוכרים לדורות. מנגד, הנתבעים טענו שמשפחתם התגוררה בחלקה החל משנת 1951. לדידם, הגדר הקשיחה החליפה גדר ישנה שהייתה במקום לאחר שהונחה בהתאם להסכם עם מי שהתגורר בחלקת התובעים טרם הגעתם. בנוסף, נטען שההסדר אושר בשנית על ידי התובעים.


דיון והכרעה - בית המשפט מקבל את התביעה, הגדר תפונה


לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, השופטת החליטה לקבל את התביעה. היא ציינה שבית המשפט שכר מומחה על מנת לבחון את זכויות הצדדים. מחוות דעתו עלה שבשנת 1965 משפחת הנתבעים שכרה דירה בת 3 חדרים שנבנתה על החלקה ובשנת 1968, היא החכירה אותה. בשנת 1994 רשות הפיתוח, שהייתה בעלת הקרקע, רשמה את החלקות כבתים משותפים ורק בשנת 2001 התובעים רכשו את זכויות החכירה שלהם.

 

על סמך חוות דעת זו, השופטת קבעה שהנתבעים הקימו חלק מהגדר הקשיחה על חלקת התובעים. לכן, לכאורה, היה ניתן לקבל את תביעתם ללא המשך הדיון. אולם, לאור טענת הנתבעים בדבר הסכם להנחת הגדר מול השכנים הקודמים, השופטת נדרשה לבחון מה היה תוקפה של הסכמה זו. על פי הראיות, השופטת קבעה שהנחת הגדר הראשונית בין החלקות נעשתה על בסיס הסכם בין השכנים מבלי שרשות הפיתוח הייתה צד לו.

 

בהנחת הגדר, שונה למעשה גודלה של החלקה אשר הנתבעים חכרו. אולם, שינוי זה לא בא לידי ביטוי במדידות שנעשו בשטח בשנת 1977. כלומר, החל משנת 1977 אז נמדדו החלקות, קו הגבול בין חלקת הנתבעים לתובעים לא עבר במקום בו היה אמור להיות, כפי שהוחלט על ידי רשות הפיתוח. לאחר מכן, כאשר החלקות נרשמו כבתים משותפים בשנת 1994, מצב זה אושר. כלומר, נקבעה חלוקת שטח מסוימת באופן רשמי, אך בפועל, הגבול עבר במקום שונה. השופטת הדגישה שמאחר שהנתבעים והשכנים הקודמים לא היו בעלי השטח אלא החוכרים, הסכמותיהם לא היו יכולות לחייב אלא את עצמם, כל עוד היו שכנים. לכן, הבעלים והתובעים שהיו החוכרים החדשים לא היו כפופים להסכמה בדבר מעבר הגדר. לפסיקת השופטת, כל עוד הנתבעים לא הוכיחו שנפלה טעות במדידת השטח בשנת 1977 וחלוקתו בשנת 1994, לטענותיהם בדבר מעבר הגדר בגבול החלקות, לא היה תוקף.


לא זו אף זו, משום שהיה מדובר בזכויות חכירה לדורות, הן הוגבלו למשך זמן החוזה ולא חלו מעבר לו. דהיינו, ניתן ליושבי הקרקע מעין רישיון אישי. לכן, גם אם השכנים הראשונים הסכימו לשינוי קו הגבול ומתיחת הגדר במקום שונה, הסכמה זו לא חייבה את התובעים, כי הרישיון היה אישי. כלומר, לאחר שהשכנים הפסיקו את החכירה בשטח וזכות זו עברה לתובעים, פג תוקף הסכמת הראשונים לגדר, שניתנה מכוח זכות הרישיון האישי בקרקע. לדעת השופטת, גם לו הנתבע היה מוכיח שניתנה לו רשות להעביר את הגדר בחלקת התובעים, לא היה מדובר ברשות בלתי הדירה. בסופו של דבר, התביעה התקבלה ובית המשפט חייב את הנתבעים לפנות מחלקת התובעים את הגדר ויתר החפצים שהיו במקום.