בכמה החלטות פסיקתיות צוין כי האינטרס הציבורי מחייב את בתי המשפט לסייע לרשויות לאכוף את הדין בנוגע למקרקעי המדינה, אף במקרים בהם המדינה השתהתה בהגשת התביעה, ואף במקרים בהם אי אכיפת הדין נבעה מרשלנות. על כן, המגמה הכללית בפסיקה הינה שעיכוב בתגובת הרשויות לפלישה למקרקעי המדינה, אינו מספיק בכדי למנוע מהרשויות לתבוע את הפולשים.
יש לכם שאלה?
במקרה שלפנינו, מינהל מקרקעי ישראל טען כי הנתבעים עשו שימוש במקרקעין נשוא התביעה, שלא למטרות חקלאות ומגורים, אשר הותרו להם מלכתחילה על ידיו. לדברי המינהל, הנתבעים השכירו את המבנים שהיו על המקרקעין לצדדים שלישיים ולמטרות שלא היו חקלאיות, ועל כן היה עליהם לשלם דמי שימוש בגין פעולות אלה.
הנתבעים העלו טענות שיהוי והשתק, וטענו כי הם הסתמכו על כך שהמינהל ידע מה הייתה הפעילות שהתנהלה במקרקעין, אך נמנע מלהגיש תביעה במשך שנים רבות, ואף נמנע מלהתריע בפניהם כי ברצונו לאכוף את המגבלה שהייתה קיימת בחוזה בין הצדדים בנוגע לטיב השימוש שהותר. כמו כן, הנתבעים טענו כי הם השקיעו במבנים שהיו על המקרקעין, ולכן המינהל הושתק מלתבוע דמי שימוש ראויים במקרקעין.
הסתמכות על המינהל בתום לב? שינוי מצב לרעה?
בית המשפט בחן את טענות הצדדים לאור יסודות ההשתק אשר נקבעו בפסיקה וכללו מצג, הסתמכות על המצג לרעה בתום לב ובאופן סביר ושינוי מצב לרעה. לאחר בחינת היסודות הללו ופסיקות שונות בעניין, נקבע כי במקרה שלפנינו לא הוכחה הסתמכות ושינוי מצב לרעה, ולא הוכח שהיה מצג פוזיטיבי ישיר כלפי הנתבעים. בית המשפט הוסיף וקבע כי התנהלות הנתבעים לאחר הגשת התביעה לא התיישבה עם טענת השיהוי, מכיוון שגם לאחר הגשת התביעה וגם לאחר כניסת פסק הדין לתוקף, לקח זמן רב עד שהנתבעים שינו את התנהלותם. לאור כל זאת, טענת השיהוי וטענת ההשתק נדחו.
המינהל הציג את החוזה שהיווה את המקור לזכות הנתבעים לשימוש במקרקעין. לעניין זה, הנתבעים טענו כי חוזה המשבצת התחדש אוטומטית בתום תקופתו. אי לכך, לטענתם, היה על בית המשפט לקבוע כי בחוזה המתחדש אוטומטית לא ניתן להכניס שינויים מהותיים. בית המשפט לא קיבל טענותיהם וקבע כי השימוש שנעשה בפועל במקרקעין נגד את החוזה.
התביעה דנה בשימוש בארבעה מבנים, אך המחלוקות בין הצדדים בנוגע להיקף השימוש, היו באשר לשני מבנים בלבד. בית המשפט קבע כי מכיוון שהתובע הסתמך על מסמך שהנתבע היה צד לו, ואשר נערך בזמן אמת, הנטל עבר אל הנתבע בכדי להראות מדוע מסמך זה אינו רלוונטי. הנתבעים בחרו שלא לעשות כן. אי לכך, בית המשפט קבע כי עליהם לשלם דמי שימוש למינהל. באשר למבנה השני שלגביו הייתה מחלוקת בין הצדדים, הייתה עדות של התביעה לפיה המבנה שימש כנגריה. הנתבעים הכחישו טענה זו וטענו כי המבנה שימש לאחסון כלי העבודה שלהם. בית המשפט קבע כי קשה לדרוש מבעל דין שיוכיח מה לא קרה. לכן, נקבע כי המבנה לא שימש כנגריה, וטענה זו של המינהל נדחתה.
לאור ממצאים אלה, בית המשפט חישב את דמי השימוש שהגיעו למינהל, תוך התחשבות בזמן השימוש ובגודל החלקה שבה השתמשו בכל תקופה, והורה לנתבעים לשלמם.
.jpg)
.jpg)
.JPG)
