בפרשה זו נידונה תביעה למימוש שטר חוב עקב אי עמידת הנתבעים בהתחייבויותיהם. התובע ואחיו היו בעלי נכס בו שתי יחידות אשר שימשו כמשרדים. התובע טען כי שטר החוב נשוא דיון זה נמסר לו בתחילת שנת 2002, כחלק מהתחייבות הנתבעים 1 ו-2 לשכור את הנכס. לטענתו, הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם ולכן הוא החליט לפנות אל ההוצאה לפועל למען מימוש השטר. עם הגשת שטר הבטחון להוצאה לפועל, הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע השטר. בדיון זה בית המשפט התכנס על מנת להכריע בדבר התנגדותם.
יש לכם שאלה?
הנתבעים טענו בהתנגדותם כי שטר החוב נשוא הדיון לא נמסר לתובע בתחילת שנת 2002, כפי שטען, אלא נמסר על ידם לתובע בשנת 1998 עבור הסכם שכירות נכס אשר הסתיים בתחילת שנת 2001. היות וחוזה השכירות שנסתיים בשנת 2001 לא הופר, וזאת גם לפי טענת התובע, הנתבעים טענו כי אין לאפשר את מימוש השטר. על מנת לתמוך בגרסתם זו, הנתבעים טענו כי בשטר החוב נשוא הדיון נרשמה הכתובת בה גרו בשנת 1998 ולא הכתובת בה גרו בשנת 2002, ובכך היה להוכיח כי אכן השטר נכתב ונמסר בשנת 1998 ולא בשנת 2002.
ההכרעה
מחד, בית המשפט ציין כי התובע לא ידע לומר במהלך עדותו מתי שטר החוב נשוא הדיון נמסר לו על ידי הנתבעים. כמו כן, התובע גם לא ידע לומר מתי החזיר לנתבע 1 את שטר החוב הנוגע לחוזה הראשון משנת 1998. את חוסר יכולתו לזכרו פרטים אלו התובע נימק בכך שעבר הקרנות וכימותרפיה אשר בעקבותם נפגע זכרונו. בית המשפט ראה בתשובותיו אלו כגורעות במהימנותו.
מאידך, בית המשפט ציין את העובדה כי הנתבעים לא הביאו אישור פורמאלי אובייקטיבי על כך שאכן שינו את כתובתם משנת 1998. עם זאת, המסמכים אשר הועברו בין הצדדים להליך כן תמכו בעמדת הנתבעים וחיזקו את מהימנות גרסתם. ראשית, בנוסחים הבלתי חתומים של החוזה משנת 2002 הופיעה כתובת אחרת של הנתבע 1 מזו אשר הופיעה בהסכם משנת 1998. חתימת הנתבע 1 על שטר החוב בשנת 2002 עם ציון כתובתו משנת 1998 נראתה לבית המשפט לא סבירה. שנית, התובע ואחיו היו רשומים על שטר החוב נשוא הדיון. בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעים לגבי כך שהתובע ואחיו הסתכסכו לאחר כריתת ההסכם הראשוני משנת 1998, וכי עקב כך כל ההתקשרויות איתם נעשו בנפרד. עובדה זו הפריכה את האפשרות כי שני האחים נרשמו יחדיו על שטר החוב בשנת 2002, שכן לא היו ביניהם כלל קשרים עסקיים, וחיזקה את גרסת הנתבעים לגבי כך ששמות התובע ואחיו נרשמו יחדיו על השטר בשנת 1998.
לאור האמור לעיל, והיות ולא הייתה עדות לכך ששטר החוב משנת 1998 אכן הוחזר אל הנתבעים, בית המשפט הגיע למסקנה כי מדובר בשטר החוב אשר נמסר בשנת 1998. היות וההסכם משנה זו לא הופר, בית המשפט דחה את תביעת התובע למימוש שטר החוב. לבסוף, בית המשפט פסק לטובת הנתבעים שכר טרחה על סך 10,000 שקלים.
