תביעה בגין עוגמת נפש מרובה שנגרמה עקב התנהגות עובדי סניף סופר פארם

לכל החנויות אינטרס קנייני למנוע גניבה של סחורה על ידי לקוחות מזדמנים. על מנת להבטיח אינטרס זה, החנויות מציבות מצלמות, שומרים, וגלאים שונים. כאשר ישנו חשד שאחד מהלקוחות נטל סחורה מבלי לשלם בעדה, החנויות מבקשות לברר זאת ולחקור את המקרה. מנגד, לקוח שנחשד בנטילת סחורה שלא כדין, מבקש לשמור על כבודו גם בעת בירור המקרה. על כן, על התשאול להיעשות במידתיות ובפרטיות, ככל שניתן לאור נסיבות המקרה. דוגמא לדיון בעקרונות שפורטו לעיל, בפסק הדין דנא.

יש לך שאלה?
פורום לשון הרע
פורום נזיקין
פורום פלילי

במקרה זה, הוגשה תביעה לחיוב רשת חנויות "סופר פארם" בפיצוי התובעת בגין עוגמת נפש. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת ניגשה לאחד מסניפי הרשת וסיירה שם. בשלב מסוים, קצין הביטחון בחנות תפס בידיה בחוזקה והאשים אותה בגניבה, לעיני יתר הלקוחות. אז, התובעת התבקשה להיכנס לחדר פנימי שם נערך חיפוש בחפציה. יתרה מזאת, הנהלת הסניף הזמינה שוטר למקום, שערך חיפוש על גופה של התובעת. אולם, לא נמצא רכוש גנוב בכליה ובגופה של התובעת.

לשיטתה, אירוע זה פגע בה קשות וגרם לה עוגמת נפש ולכן היא הייתה זכאית לפיצוי. מנגד, הנתבעת טענה שפעלה בסבירות, באחריות ובנימוס כלפי התובעת. עוד נטען שלא הופעל כוח אלים ומטרת הבדיקה הייתה למנוע גניבה מהסניף ותו לאו.

סופר פארם התנהלה לא בסבירות

לאחר שמיעת העדויות, השופטת קבעה שעדותה של התובעת הייתה אמינה ועקבית. שכן, היא חזרה על כך שפניית השומר אליה הייתה גסה וקולנית, תוך תפיסת פרק ידה. מצד שני, עדות השמור הוכרה כלא אמינה וכך גם עדותו של מנהל הסניף במקום. זאת ועוד, הודגש שהנתבעת לא הציגה לבית המשפט את הנוהל לטיפול במקרה גניבה או דו"ח מסכם של האירוע. השופטת ציינה שמחדל ראייתי זה חיזק דווקא את גרסת התובעת. על כן, נקבע שהתובעת הוכיחה את טענותיה במישור העובדתי לפיהן התנהלות אנשי הסניף בעת האירוע חרגה מהנדרש.

באשר למישור המשפטי, התובעת הגישה תביעתה בעילה של לשון הרע. היא טענה שמעשי עובדי הנתבעת ביזו אותה בפומבי והשפילו אותה. מנגד, הנתבעת ביקשה לחסות תחת ההגנה המצויה בסעיף 15(3) לחוק לשון הרע. לפיה, הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע. בעניין זה, השופטת קבעה שלנתבעת עמדה זכות לעכב לקוח שנחשד בגניבה ואף להפעיל כוח סביר. אולם, במקרה דנן, הכוח שהופעל לא היה סביר ועיכוב התובעת לא נעשה במידתיות, אלא תוך השפלתה הפומבית ובהיעדר ניסיון אמיתי לדרוש ממנה להתלוות לשומר לבירור בחדר פנימי.

במקביל, נפסק שהתובעת עצמה העצימה את תחושת העלבון ותרמה למהומה, עת כינתה את השומר בכינויים שונים וצעקה עליו. התנהלות זו עלתה לכדי אשם תורם שבא לידי ביטוי בפסיקת הפיצוי. לצורך הערכת שיעור הפיצוי, השופטת התחשבה בהתנהלות עובדי הנתבעת, האשם התורם של התובעת, נוכחות קהל במקום ומשך הזמן בו האירוע התנהל. בסופו של דבר, היא קיבלה את התביעה ופסקה לתובעת פיצוי בסך של 3,000 ₪.