חוק חקירות סיבות המוות, שנחקק בשנת 1958, מאפשר לבית המשפט לחקור את סיבת מותו של אדם, כאשר עולה חשש שהמוות לא היה טבעי ונגרם עקב עבירה פלילית. במסגרת החוק, מוענקת לשופט סמכות לחקור את הנסיבות שהובילו למות המנוח, כאשר רשויות המשטרה לא הצליחו למצוא את הגורם למוות. חשוב להדגיש שמטרת החוק היא למצוא את הגורם הענייני למוות, ולא רק את הגורם הרפואי. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לך שאלה?

פורום רשלנות רפואית בניתוח


במקרה זה, בית המשפט נדרש להחליט מה הייתה סיבת המוות של המנוחה, לאחר שבני משפחתה טענו שהיה יסוד סביר לחשש כי מותה נגרם כתוצאה מעבירה ולא היה טבעי. המנוחה נפטרה ביום 26.09.06 וחקירת מותה בוצעה מכוח חוק חקירות סיבות מוות, תשי"ח – 1958. בני משפחתה ועזבונה של המנוחה הם שהגישו את בקשת החקירה, ביום 08.11.06. לטענתם, היה יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה. לאחר שחקירת המשטרה בעניין הסתיימה ולא נמצאו ממצאים שהעידו על כך שהמוות נגרם בעבירה, השופטת הורתה על ביצוע נתיחה שלאחר המוות, בהתאם לבקשת המשפחה.

 

יש לציין שהיא הורתה על הליך זה למרות חוות הדעת הרפואית לפיה הסיכוי לברר את סיבת המוות בשלב זה, חודש וחצי לאחר פטירת המנוחה, היה קלוש. משכך, משפחתה של המנוחה התבקשה לשקול בשנית את הבקשה לנתיחה שלאחר המוות. כעבור אי אלו ימים, בני המשפחה החליטו לחזור בהם מבקשתם לנתיחה. אז, השופטת החלה בחקירת סיבת המוות מטעמה, מכוח סעיף 19 לחוק. במסגרת החקירה, היא ביקשה להעביר את תיק החקירה המשטרתי לעיונה והורתה על ביצוע נתיחה במנוחה מכוח החוק.


דיון והחלטה


על פי סעיף 30 לחוק, שופט חוקר רשאי להחליט שבראיות שהובאו לפניו היה בכדי להוכיח את סיבת המוות, ולקבוע את תוצאות חקירתו. לחלופין, להחליט שבראיות לא היה די בכדי להוכיח את סיבת המוות. לכן, לאחר ביצוע החקירה, השופטת פרשה את מסקנותיה. לשיטתה, מהראיות שהוצגו בפניה לא היה ניתן לקבוע מה הייתה סיבת המוות. אולם, הראיות הצביעו על כך שלא היה מקום לחשש שהמוות נגרם עקב עבירה. בהחלטתה, השופטת פירטה את השתלשלות האירועים שהובילו למות המנוחה: ביום 21.09.06, היא שוחררה מהמרכז לבריאות הנפש. טרם שחרורה, המנוחה חשה סחרחורת ונפלה, אך לא נמצאו סימני חבלה או הגבלה בתנועות.

 

כמה שעות מאוחר יותר, המנוחה התלוננה על כאבים עקב הנפילה ופנתה לחדר מיון. היא אובחנה כסובלת משבר תת ראשי ואושפזה במחלקה האורטופדית. למנוחה ניתנו מספר תרופות והיא הייתה אמורה לעבור ניתוח לצורך טיפול בשבר. למחרת, הרופאים החליטו לבצע בדיקת א.ק.ג טרם הניתוח. זאת לאור הבעיות הרפואיות הקודמות מהן סבלה המנוחה.

 

הניתוח היה עתיד להתבצע מספר ימים לאחר מכן. בבוקר היום המיועד, הצוות הרפואי הבחין שהמנוחה מנומנמת ולא מגיבה. בוצעו לה מספר בדיקות שלא העלו כל ממצא חריג. במהלך הלילה, המנוחה נפטרה. על תעודת המוות נרשם שהיה חשד שהמוות נגרם עקב אירוע מוחי. בני משפחתה של המנוחה טענו כי המוות נגרם עקב קריש דם שנסחף לריאות. לטענתם, קריש זה נוצר לאחר שלא נתנו למנוחה תרופות לדילול הדם, למרות שהיה בכך צורך. בני המשפחה טענו שאי מתן המדללים היה רשלני.

 

לאחר שהשופטת חקרה את הרופאים שהיו מעורבים בטיפול במנוחה, היא קבעה שלא היה ניתן לקבוע כי אי מתן המדללים הוא שגרם למוות ויתכן שדווקא האירוע המוחי היה הגורם לכך. בנוסף, היא קבעה שהרופאים שטיפלו במנוחה נהגו על פי סטנדרט הזהירות הראוי ולא הייתה כל רשלנות במעשיהם. משכך, טענות המשפחה לעניין גרם המוות כתוצאה מעבירה, נדחו. בסופו של יום, השופטת קבעה שלא היה די ראיות על מנת לקבוע מה הייתה סיבת המוות, אך הוחלט שהמוות לא נגרם כתוצאה מעבירה.