ישנם מקרים בהם לאדם קמה עילת תביעה כלפי אחר אך אין באפשרותו להביאה לבירורה בבית המשפט. אחת מהסיבות לכך היא שחלף זמן רב מיום היווצרות העילה ועד להגשת כתב התביעה. קרי, התיישנות. בעניין זה, ניתן להבחין בין התיישנות מהותית לדיונית. התיישנות מהותית מתרחשת כאשר עילת התביעה פקעה. כלומר, לא ניתן להגיש תביעה בגין העילה או לאוכפה בכל דרך חוקית. מנגד, משמעותה של התיישנות דיונית היא שקיימת עילת תביעה וזכות משפטית תקפה, אך בית המשפט לא דן בה בשל חלוף הזמן. עם זאת, אין בכך כדי למנוע את מימוש הזכות בדרך משפטית חלופית. דוגמא למתח בין סוגי ההתיישנות ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לכם שאלה?

פורום נזיקין


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי כספי בסך 28,000 ₪. על פי כתב התביעה, ביום 12.01.05, התובעת טסה לאיטליה באמצעות חברת התעופה הנתבעת. לטענתה, מזוודתה נמסרה לה שלושה ימים לאחר שנחתה באיטליה, ללא רכוש יקר ערך שהיה בה. בנוסף, נטען כי למזוודה נגרם נזק רב. כמו כן, התובעת טענה שביום 26.01.05, בבואה לחזור ארצה, היא הגיעה לשדה התעופה באיטליה והחלה בסידורים הנחוצים לקראת הטיסה.

 

לאחר שהשלימה את סידורי הקרקע והבידוק, התובעת גילתה שלא קיבלה מנציג הנתבעת כרטיס עלייה למטוס. משכך, נבצר ממנה לעלות לטיסה שהוזמנה מבעוד מועד וחזרתה לארץ התעכבה ביום. טרם הגשת התביעה, התובעת פנתה לנתבעת במכתב תלונה ושטחה בפני את השתלשלות האירועים. הנתבעת הכירה במקצת מטענות התובעת והציעה לפצותה בסך של 50 דולר עקב הנזק שנגרם למזוודה, ובסך של 150 דולר עבור יום העיכוב בטיסה חזרה.


דיון והכרעה - האם התביעה התיישנה לפי הסכמי התובלה הבינלאומיים? 


בפתח הדיון, השופט ציין שהתובעת הגישה את התביעה לאחר שחלפו שנתיים ממועד קרות האירועים, ולאחר שחלפה שנה ושמונה חודשים מיום מכתבה של הנתבעת. בנוסף, הודגש שישראל ואיטליה היו חתומות על אמנה בדבר תובלה בין לאומית באוויר שהגדירה תקופת התיישנות של שנתיים מיום האירוע. זאת ועוד, על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, תקופת התיישנות נספרת מיום הודאת הנתבע בזכות התובע.

 

משכך, פרשנות החוק והאמנה עמדה במרכז המחלוקת בין הצדדים. לטענת הנתבעת, היה על בית המשפט לדחות על הסף את התביעה עקב התיישנות, מכוח הוראות האמנה. לשיטתה, להוראות חוק ההתיישנות לא הייתה תחולה במקרה זה. מנגד, התובעת טענה שהיה על בית המשפט למנות את תקופת ההתיישנות האמורה החל מיום מכתבה האחרון של הנתבעת. כלומר, לא חלה התיישנות.


לקביעת השופט, במקרה זה חלו הוראות האמנה. זאת מכוח סעיף 2 לחוק התובלה האווירית, תש"ם – 1980. לדעת השופט, שילוב הוראת חוק זו וסעיפי האמנה, חייב את בית המשפט לדחות את התביעה. שכן, ההתיישנות שנקבעה באמנה הייתה מהותית. קרי, זכותה של התובעת להגיש תביעה פקעה לאחר שנתיים ממועד הגעת המטוס ליעדו והיא דחתה כל הוראה אחרת. כלומר, התיישנות זו גברה על ההתיישנות הדיונית שנהוגה על פי חוק ההתיישנות.


השופט קבע כי מטרת האמנה בדבר תעופה בין לאומית באוויר הייתה להחיל כללים אחידים לעניין תביעות נגד חברות תעופה, תוך יצירת איזון סביר בין זכויות הנוסעים למוביל האווירי, מכל מדינה שהיא. לכן, לא היה מקום לחרוג מהוראות האמנה במקרה זה. זאת ועוד, התובעת לא הציגה כל טעם ענייני מדוע לא הגישה תביעתה במועד. לאור האמור לעיל, השופט החליט לדחות את התביעה מחמת התיישנות.