חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב - 1972 קובע כי במצבים בהם דייר מוגן עוזב דירה, וזונח בה את ילדיו או את הוריו, אשר גרו איתו לפחות שישה חודשים בדירה האמורה, ואין להם דירה אחרת לגור בה, אלו זכאים לזכות הדיירות המוגנת בעצמם. כלומר, הילדים או ההורים זכאים למעמד של דייר מוגן. הלכה למעשה, בכדי לזכות בזכות לדיירות מוגנת, צריכים להתקיים שלושה תנאים: ראשית, על הטוען לזכות להיות בן זוגו או ילדו של הנפטר. שנית, על הטוען להתגורר בדירה לפחות שישה חודשים לפני פטירת המנוח. שלישית, יש להוכיח כי בזמן פטירת המנוח, לא הייתה לטוען לזכות דירה אחרת להתגורר בה.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, אביה של הנתבעת שכר בית עסק מעמידר, ובתום תקופת השכירות שהייתה נקובה בחוזה בין הצדדים, הוא המשיך להחזיק בעסק כדייר מוגן. כאשר הלה נפטר, בתו (הנתבעת) קיבלה את זכות הדיירות המוגנת בעסק. לאחר מכן, עמידר קיבלה חוות דעת של מהנדס לפיה במבנה בו היה העסק התגלו ליקויים הנדסיים חמורים, ולגבי חלק גדול ממנו, הייתה אף סכנת התמוטטות.
לפיכך, עמידר פנתה למהנדס העיר, וצירפה את חוות הדעת שהוזכרה לעיל, בבקשה להוציא צו הריסה כנגד המבנה. המהנדס בחן את העניין, בדק בשנית את המבנה וקבע כי המבנה במצבו דאז היווה סכנה למשתמשים בו ולציבור, ולכן היה צורך לשקמו או לחילופין להרסו. בחוות הדעת צוין כי את החדרים שבהם היה בית העסק לא היה צריך להרוס מכיוון שהם לא היו מסוכנים.
תביעת הפינוי
ראשית, בית המשפט דחה את תביעת הפינוי לגבי בית העסק, מכיוון שבחוות הדעת נכתב כי זה היה החלק במבנה שלא היה מסוכן. בנוגע לדירה, עמידר טענה כי הנתבעת, ביתו של המנוח, לא הייתה דיירת מוגנת בדירה, ולכן הוראות החוק להגנת הדייר לא היו צריכות לחול עליה בכל שנגע לדירה. מנגד, הנתבעת טענה כי היא הייתה דיירת מוגנת בדירה, מכיוון שאביה העביר לה בעודו בחייו את זכות הדיירות המוגנת, והיא התגוררה בדירה חצי שנה לפני פטירתו. אי לכך, לטענתה, במידה ועמידר ביקשה לפנותה, היה עליה למלא את הוראות סעיף 133 לחוק הגנת הדייר. לפיו, ניתן לפנותה רק אם הוצע לה הסדר חלופי. הנתבעת הוסיפה וטענה כי לעמידר לא היה היתר להרוס את הדירה על פי חוק התכנון והבניה.
זכאות הנתבעת למעמד של דייר מוגן
בית המשפט מצא שמכיוון שהנתבעת לא השלימה את העברת הדיירות המוגנת בעוד המנוח היה בחיים, זכות הדיירות המוגנת לא עברה אליה. לאחר מכן, בית המשפט פנה לברר האם סעיף 20 לחוק הגנת הדייר חל על הנתבעת. בהתאם להוראות סעיף זה, בכדי להעניק לנתבעת את זכות הדיירות המוגנת, היה עליה להתגורר עם המנוח שישה חודשים לפחות לפני פטירתו, ובנוסף היה עליה להוכיח כי בעת פטירת המנוח לא הייתה לה דירה אחרת למגורים. בית המשפט מצא כי התנאי הראשון לא התקיים, מכיוון שהנתבעת לא המציאה לבית המשפט כל אישור רפואי שהעיד על כך שאביה היה חולה. לכן, נקבע כי לא הייתה אינדיקציה למחלות של המנוח שהצדיקו את טיפולה של הנתבעת שישה חודשים לפני פטירתו. בית המשפט קבע שהנתבעת לא קיימה גם את התנאי השני, מכיוון שהייתה לה דירה אחרת במועד פטירת המנוח.
באשר לטענת הנתבעת כי מנהל הסניף של עמידר הורה לרשום את הזכויות בדירה על שמה, ועל כן הן הגיעו לה, בית המשפט קבע כי הוראת המנהל לא יצרה זכויות. שכן, הזכויות בדירה, אם היו כאלו, נוצרו על פי דין בלבד. לאור זאת, ניתן על ידי בית המשפט פסק דין לפינוי הדירה.
.jpg)
.jpg)
.JPG)
