בדיני הנזיקין, עוגמת נפש מוגדרת כנזק לא ממוני אשר לא ניתן לכמתו. לפיכך, אמדן מידת עגמת הנפש שנגרמה לאדם מסור לשיקול דעת השופט. בגלל אופיו של נזק זה והקושי בהוכחתו, בית המשפט מעניק פיצוי בגין עוגמת נפש במקרים נדירים. כלומר, רק כאשר השופט התרשם שלבעל הדין נגרמה עוגמת נפש אמיתית ובמקרים בהם הטענה גובתה בכמה שיותר הוכחות מצדיקות.
יש לכם שאלה?
במקרה שלפנינו, התובע טען כי נהג ברכבו והתקרב לצומת, וכאשר הרמזור התחלף לירוק הוא לא הספיק לבלום ונכנס מאחור במשאית. בהתאם לחוות הדעת של שמאי מטעם חברת הביטוח, הרכב הוכרז כאבדן כללי. לטענת התובע, חברת הביטוח הסכימה לאחסן את שרידי הרכב, אך מכרה אותם ללא הסכמתו. לאור זאת, התובע תבע מחברת הביטוח את תגמולי הביטוח. לדבריו, חברת הביטוח סירבה לשלמם. חברת הביטוח טענה כי היה מדובר באירוע כוזב, וכי היא מכרה את שרידי הרכב בהתאם לחבותה על פי תקנה 308(ב) לתקנות התעבורה.
עדי התביעה
התובע הודה כי הוא הכיר את נהג המשאית וכי התקיימו בניהם קשרים עסקיים בלבד. במהלך החקירה, נחקר גם נהג המשאית אשר סיפר גרסה זהה לזו של התובע. עד נוסף שנחקר היה בן דודו של התובע אשר טען כי ביום האירוע האחרון צלצל אליו ואמר לו שהוא התנגש במשאית, וביקש ממנו להגיע למקום על מנת לגרור את הרכב.
בית המשפט ביקש מהתובע שימציא תדפיס שיחות יוצאות של מכשיר הטלפון הסלולארי שהיה ברשותו. מתדפיס השיחות היוצאות עלה כי בניגוד לגרסתו של התובע, השיחה לבן דוד נעשתה בשעות הערב, ולא בשעות הלילה כפי שנטען. בחקירה החוזרת עלה כי לתובע היו שני טלפונים ניידים, ולכן הוא נדרש להמציא לבית המשפט תדפיס שיחות יוצאות בשנית. אז, התקבלה תמונת מצב שונה מזו שתוארה עד לשלב זה. לפיה, לאחר התאונה התובע התקשר לנהג המשאית דקה לפני שהתקשר לבן דודו. יש לציין כי התובע סירב להיבדק בבדיקת פוליגרף. מהחקירה עלה כי בין התובע לבין נהג המשאית התקיים קשר טלפוני רציף לפני התאונה, ביום התאונה ולאחריה. לפיכך, חוקרי האירוע התרשמו כי היה זה אירוע מבוים.
החלטת בית המשפט
למרות מסקנות דו"ח החקירה, בית המשפט מצא כי לא היה זה אירוע מבוים, וכי התביעה לא הוגשה בנסיבות מרמה, מכמה סיבות. ראשית, נקבע כי בהיעדר פרטים על תוכן שיחות עדי התביעה, לא היה ניתן להסיק שאכן התקיימו בניהם שיחות שבהן תכננו את התאונה. שנית, בית המשפט מצא כי גרסאותיהם של עדי התביעה היו זהות לאורך כל הדרך, וכי העובדה שהתובע ונהג המשאית דיברו בניהם לאחר התאונה לא הייתה תמוהה. שלישית, נקבע כי הנתבעת לא הצביע על כל מניע של התובע לביים תאונה שכזו, וכי על מנת להוכיח כוונת מרמה, היה עליה להרים את נטל הראיה, והיא לא הצליחה לעשות כן. לאור כל זאת בית המשפט דחה את טענות הנתבעת וקיבל את גרסת התובע לאופן קרות התאונה.
הנזק לרכב, לפי קביעת השמאי, היה אבדן כללי. בנוסף, התובע טען שנגרמה לו עגמת נפש עקב סירוב חברת הביטוח לשלם לו את התמלוגים במועד. בית המשפט קיבל טענה זו וקבע כי התובע היה זכאי לתשלום פיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה לו, בעקבות טענה לא מבוססת של הנתבעת בנוגע ליושרו. התובע הוסיף ותבע לחייב את הנתבעת בריבית עונשית בגלל התנהגותה במקרה הנדון. בית המשפט דחה תביעה זו, מכיוון שאת הפיצוי על עניין זה הוא קיבל במסגרת ראש הנזק של עוגמת הנפש שנגרמה לו.
.jpg)
