חובת הקטנת הנזק מצויה בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). משמעותה של החובה הרובצת על כתפיו של צד לחוזה אשר נפגע עקב הפרת החוזה, היא לפעול באמצעים סבירים בכדי למנוע או להקטין את נזקו.
יש לכם שאלה?
לדוגמה, טול מקרה אשר במסגרתו אדם כרת חוזה עם חברו בו הסכימו השניים כי הראשון יספק מוצרי מזון למסעדתו של האחרון. בהמשך, הספק לא מסר את הסחורה וכתוצאה מכך נגרם למסעדן נזק, מאחר ולא יכול היה להגיש מזון לאורחיו. על כך יוכל המסעדן לתבוע תביעה חוזית בעילה של הפרת חוזה, ולדרוש את סעד הפיצויים. יחד עם זאת, סעיף 14 לחוק התרופות לעיל, מחייב את המסעדן לפעול באופן סביר במטרה להשיג מצרכים ממקור חלופי, ובכך להקטין את נזקו. כמובן שעלויות הקטנת הנזק ישולמו על ידי מפר החוזה (הספק, בדוגמה שניתנה).
חשוב לדעת, כי במקרה בו נפגע מהפרת חוזה לא יעשה מאמץ סביר להקטנת הנזק, יפחית בית המשפט מסכום נזקו את הסכום אותו סביר להניח שיכול היה לחסוך באם היה מקטין את נזקו.
רקע
במסגרת פרשה אשר נדונה בבית משפט השלום בקרית גת, נבחנה סוגיית הקטנת הנזק. התביעה הוגשה בידי חברה אשר סיפקה מוצרים לחברה נוספת. נטען כי בעבור אותם המוצרים נתנה החברה שקיבלה אותם שטר חוב לחברה אשר סיפקה לה את הטובין. עוד נטען, כי הנתבע, אשר כיהן באותה העת כמנהלה של החברה אשר קיבלה את הסחורה, היה ערב לשטר החוב דנן. התביעה הוגשה מאחר והנתבע סירב לפרוע את החוב, בהתאם לשטר לו היה ערב. הנתבע הציג מספר טענות בנוגע לתוקפו של השטר עצמו, אך טענתו המרכזית הייתה כי היה על התובעת לפעול למען הקטנת נזקה.
טענות הצדדים
הנתבע טען כי על התובעת היה לאסוף בחזרה את הסחורה אשר סיפקה, ובעבורה לא קיבלה תמורה, משלא עשתה כן, הפרה את חובתה להקטין את נזקה. לגרסתו של הנתבע, משנפתח תיק ההוצאה לפועל נגד החברה בה עבד (מקבלת הסחורה), הוא פנה אל התובעת בבקשה כי תסור אל מחסני החברה החייבת ותאסוף את סחורתה אשר התמורה בעדה לא שולמה. הוסיף הנתבע וטען כי טענתה של התובעת אשר לפיה לא היה מדובר בסחורה מתוצרתה, לא הייתה סבירה. זאת משום שהתובעת הייתה המקור היחידי ממנו הוזמנה סחורה מן הסוג הנדון. לסיכום, לטענת הנתבע, משלא אספה התובעת את סחורתה בחזרה כשלה ולא עמדה בחובת הקטנת הנזק. לפיכך, לשיטתו של הנתבע, לא הייתה סיבה חוקית להפעיל את שטר החוב.
מנגד, לטענת התובעת, הסחורה אשר הייתה מצויה במחסניה של החברה בה עבד הנתבע לא הייתה מתוצרתה, ולכן לא הייתה חייבת לאוספה בחזרה כחלק מחובתה להקטין את הנזק. יתרה מזאת, התובעת טענה שהיא ניהלה משא ומתן עם החברה בעלת החוב, כאשר במהלכו הביעה נכונות לקחת את הסחורה שאינה מתוצרתה (אף שלטענתה לא הייתה מחויבת בכך) כתחליף לחלק מהחוב אליה, אך משא ומתן זה עלה על שרטון ולא יצא לפועל. התובעת הדגישה כי לא הייתה מחויבת לקחת סחורה שלא מתוצרתה, אך הייתה מעוניינת לעשות כן כמחווה של רצון טוב, אך הדבר לא הסתייע כתוצאה מהתנהלותה של החברה הנוספת.
דיון והכרעה – נדחתה הטענה לאי עמידה בחובת הקטנת הנזק
בית המשפט בחן את טענות הצדדים ועדויותיהם ונתן את פסיקתו. מחד גיסא, התובעת העלתה לדוכן העדים עד אשר טען כי הסחורה המדוברת לא הייתה מתוצרה של התובעת. מאידך גיסא, השופט ציין כי הנתבע נמנע מלהעלות אל דוכן העדים עדה אשר הייתה יכולה לשפוך אור על מקורה של הסחורה. מאחר ועל פי ההלכה הפסוקה, הימנעות של צד מלהעלות עד רלוונטי מלמדת כי יש דברים בגו, והצד שנמנע מהעדתו של אותו אדם חושש מתוכנם של הדברים שיצאו מפיו ומחשיפתו לחקירה הנגדית, הרי שאי העלת העד מטעם הנתבע עמדה לחובתו.
בהקשר זה, הודגש שנטל הוכחת הטענה לאי עמידה בחובת הקטנת הנזק רבץ על כתפיו של הנתבע. לסיכום, נקבע כי הנתבע לא הצליח להוכיח כי התובעת לא פעלה באופן סביר להקטנת נזקה, ומשכך התביעה התקבלה, והנתבע נצטווה לשלם את חובה של החברה בה אותה ניהל ולחובותיה היה ערב.
