בפסיקה נקבע כי קיומם של יחסי עובד – מעביד ייבחנו בהתאם לנסיבות המקרה. לשם כך, פותח בפסיקה המבחן המשולב הקובע כי יש צורך בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: ראשית נדרש קיומו של מפעל שבו יכול העובד להשתלב, ושנית יש צורך בכך שהפעולה המבוצעת תידרש לשם הפעילות הרגילה של המפעל ושהמבצע לא יהיה "גורם חיצוני". יש לציין כי בתי הדין לעבודה משתמשים במבחני משנה נוספים כגון הפיקוח על העבודה, אופן תשלום התמורה, הדיווח לרשויות השלטון ועוד.
יש לכם שאלה?
הנתבעת הייתה חברה פרטית שעסקה במסחר. התובע עבד במשרד רואי חשבון, ובמסגרת עבודתו היה מנהל החשבונות של החברה במשך כ- 5 שנים. אגף המכס שלח לנתבעת הודעה ובה נאמר כי הדוחות שהוגשו לרשויות בגין תקופה של 3 שנים, לא היו מלאים ולא היו נכונים, ועל כן יש חוב על שם החברה. בעקבות פרשה זו, הנתבעת הגישה תביעה לבית משפט השלום, כנגד משרד רואי החשבון וכנגד רואה החשבון עצמו, לתשלום הנזקים שנגרמו לה.
האם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד?
התובע טען כי במשך 5 שנים הוא היה עובד של הנתבעת, מכיוון שההנחיות וקביעת שעות ימי העבודה נעשו על ידי מנהל החברה. התובע הוסיף כי במהלך תקופה זו לא שולמו לו דמי הבראה וחופשות שנתיות, וזאת בניגוד לזכויות הנובעות ממעמדו כעובד החברה. לטענתו, משרד רואי החשבון לא שלח אותו לעבוד אצל הנתבעת ואף לא ידע על ההסדר בינו לבין הנתבעת בנוגע למתן שירותיו.
כמו כן, התובע טען כי מנהל החברה פנה אליו בבקשה שיעבוד בחברה, כעשרה חודשים לפני שהחלה ההתקשרות בין משרד רואי החשבון לבין הנתבעת. התובע הוסיף כי מנהל הנתבעת פיטר אותו לאחר פרשת הדוחות השגויים, וזאת ללא שנערך לו שימוע ומבלי שנאמר לו מה הייתה הסיבה לפיטוריו. בנוגע לפרשת הדוחות, התובע טען כי שליחת הדוחות הייתה באחריותו של מנהל החברה, ועל כן הוא לא היה אחראי לנזקים שנגרמו לה. לאור כל זאת, התובע טען כי הוא זכאי לפיצויים בגין אי מתן הודעת פיטורים מוקדמת, בגין הפרת חובת תום הלב, בגין הפרת חובת השימוע ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב התנהגותה של הנתבעת.
מנגד, הנתבעת טענה כי בינה לבין התובע לא התקיימו יחסי עובד – מעביד, מכיוון שהתובע היה עובד של משרד רואי החשבון, אשר סיפק לה שירותים נוספים. מטעמים שלא צוינו, הנתבעת טענה כי משרד רואי החשבון הורה לה לשלם ישירות את משכורתו של התובע. הנתבעת הוסיפה וטענה כי מטלותיו של התובע נקבעו על ידי המשרד בו עבד, ולא על ידי מנהלי החברה. כמו כן, הנתבעת טענה כי העובד הגיש את התביעה דנן כ-3 שנים לאחר סיום העסקתו, כאשר קודם לכן לא בא אל הנתבעת בדרישות כאלו. הנתבעת הוסיפה כי אף אם ייקבע כי בינה לבין התובע שררו יחסי עובד – מעביד, הוא אינו זכאי לסעדים שנתבעו על ידיו, מכיוון שהוא קיבל את כל הזכויות שהגיעו לו ומכיוון שהוא זה שבחר לחדול ממתן שירותיו לנתבעת.
הכרעת בית הדין לעבודה - התובע לא היה עובד המשרד
על בית הדין היה להכריע האם אכן התקיימו יחסי עובד – מעביד בין הצדדים. לשם כך, בית הדין השתמש ב"מבחן המעורב". בית הדין קבע כי המערער היה חלק ממפעל התובעת וממערכה הארגוני. מאידך, נמצא כי המבחן השלילי לא התקיים מכיוון שנקבע כי התובע היה עובד משרד רואי חשבון, ואף השתמש בציוד המשרד בכדי לספק שירותים לנתבעת. בית הדין אף ציין כי נראה שאף התובע לא ראה עצמו כעובד של הנתבעת מכיוון שערך את תלושי המשכורת שלו, ולא כלל בהם זכויות עובד.
בית הדין קבע כי לא התקיימו יחסי עובד – מעביד בין הצדדים, ולכן נדחתה התביעה בגין זכויות העובד. בנוגע לטענתו של התובע בדבר עוגמת הנפש שנגרמה לו, בית הדין דחה את תביעתו, מכיוון שנקבע כי הוא לא היה עובד של הנתבעת, ועל כן לא פוטר מעבודתו ולא הופרה חובת השימוע כלפיו.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
