בראיית העולם העסקית המקובלת, כאשר אנשים עורכים חוזה בכתב בו הם עתידים לקבל על עצמם התחייבויות שונות, נדרשת חתימת הצדדים בכדי להעניק לחוזה תוקף משפטי מחייב. יחד עם זאת, בחוק החוזים הישראלי לא ניתן למצוא דרישה כלשהי לחתימה כתנאי לכריתת חוזה בין צדדים. חוזה יכול להשתכלל כתוצאה מהצעה וקיבול שניתן לה, וזאת גם כאשר הכול מתבצע באופן מילולי בלבד. נשאלת השאלה - האם חתימה על מסמך בכתב מעידה על כריתת חוזה? ולהפך, האם היעדר חתימה על נוסח החוזה מלמדת כי לא בוצעה כריתתה חוזה בין הצדדים?

 

להלן פרשה אשר נדונה בבית משפט השלום בת"א, במסגרתה דן השופט בנפקותה של חתימה על מסמך כראיה לגמירות דעתו של החותם להתקשר בחוזה. למעשה, במקרה דנן, לא בוצעה חתימה ונשאלה השאלה האם למרות זאת אכן נכרת חוזה מחייב בין הצדדים. השתלשלות העניינים החלה בחוזה שכירות של דירה אשר נחתם בין חברה אחת לבין חברה נוספת. לאחר שנים מספר, לטענת התובעת (החברה אשר השכירה את הדירה), תם חוזה השכירות, אך הנתבעת (החברה לה הדירה הושכרה), המשיכה להשתמש בנכס.

 

התובעת ראתה באקט זה הפרה של חוזה השכירות, ולכן הגישה תביעה נגד החברה השוכרת ומנהלה הכללי באותה העת. במסגרת התביעה, החברה השוכרת ומנהלה נדרשו לשלם את סכום הפיצויים המוסכמים עקב ההפרה – סכום אשר נקבע בחוזה השכירות בין הצדדים. בטרם הגיעה התביעה לידי הכרעה, הנתבעת פורקה בצו בית משפט ונמחקה מכתב התביעה. כעת, נותר מנכ"ל הנתבעת לשעבר, כנתבע יחיד בפרשה.

 

טענות הצדדים

 

התובעת טענה כי הנתבע היה צד לחוזה מאחר וחתם על חוזה השכירות בצוותא עם הנתבעת שפורקה. בנוסף, לשיטתה של התובעת, גם בהנחה כי הנתבע לא חתם על ההסכם, האחרון היה צד לחוזה. וזאת משום שהתנהגותו לימדה כי היה בכוונתו להתקשר בחוזה. הנתבעת הוסיפה וגרסה כי נפסק בעבר לא אחת שניתן להסיק מהתנהגותו של צד לכאורה לחוזה על כוונתו להתקשר בחוזה, גם ללא חתימתו המפורשת.

 

מנגד, הנתבע טען כי מעולם לא התכוון להתקשר באופן אישי בחוזה המדובר. לשיטתו של הנתבע, חתימתו - אשר הופיעה רק על גבי חותמת החברה - נחתמה כחלק מחובתו כמנכ"ל החברה, ובמסמכים בהם התכוון להתקשר באופן אישי חתם בחתימתו האישית ללא חותמת החברה.

 

בנוסף, טען הנתבע, לא היה ניתן לפרש את התנהגותו ככזו אשר שיקפה כוונה להתקשר בחוזה עם הנתבעת. לגרסתו של הנתבע, פרשנותו של החוזה לימדה כי לא היה ניתן לראות בו כצד לחוזה זה, וזאת מפני שלא היה בכך כל הגיון עסקי מבחינתו. לסיכום, הנתבע טען כי ולאורך השנים התנהלה התובעת מול הנתבעת שפורקה ולא מולו באופן אישי.

 

דיון והכרעה – הנתבע לא היה צד לחוזה

 

בית המשפט בחן את טענות הצדדים והתעמק בנוסחו של חוזה השכירות בטרם פסק כי דין התביעה להדחות. בנוגע לטענתה של התובעת כי הנתבע חתם על הסכם השכירות, בית המשפט קיבל את טענת הנתבע ופסק כי הנתבעת בלבד הייתה זו אשר הייתה חתומה על החוזה. נקבע כי חתימתו של הנתבע על גבי חותמתה של הנתבעת בוצעה מתוקף תפקידו כמנכ"ל החברה, ולא חייבה אותו אישית.

 

לאחר מכן, בית המשפט נדרש לטענתה של התובעת כי נכרת בינה לבין הנתבע חוזה אף בלא חתימתו של האחרון. בית המשפט ציטט פסיקות קודמות וקבע כי במרבית המקרים חתימה היא המדד לכריתתו של חוזה. בפסק הדין הודגש כי אמנם היו בעבר מקרים בהם נאכפו חוזים גם ללא חתימת הצדדים, אך מקרים אלו היו נדירים מאוד וחייבו הוכחת גמירות דעתו של הצד שחתימתו נעדרה להתקשר בחוזה.

 

במקרה דנן, בית המשפט קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבע גמר בדעתו להתקשר עימה בחוזה מחייב. בית המשפט בחן את שאלת גמירות דעתו של הנתבע, ומצא כי מבחינה אובייקטיבית לא היה ניתן לראות בו כמי שגמר בדעתו להיות צד לחוזה השכירות. נפסק כי ניתן היה ללמוד על היעדר גמירות דעתו של הנתבע משום שתכליתו של החוזה הייתה לספק נכס לנתבעת ולא לנתבע, כאשר האחרון מעולם לא חתם על החוזה. בנוסף, על פי פסיקת בית המשפט, לאורך השנים התנהלו היחסים החוזיים בין הנתבעת לתובעת. עובדות אלו לימדו את בית המשפט כי לא נכרת חוזה מחייב בין הנתבע לתובעת. בהתאם לכך, נקבע כי דין התביעה להדחות