במרבית המקרים בהם אדם מעוניין לקבל הלוואה מאת גורם בנקאי כלשהו, המלווה ידרוש בטוחה רכושית כנגד כספי ההלוואה. במצבים בהם אין לדורש ההלוואה רכוש אותו ניתן למשכן לטובת הבנק כנגד כספי ההלוואה, עליו להיעזר בערבים או לבקש מאדם אחר למשכן לטובתו של המלווה נכס כלשהו כנגד כספי ההלוואה. צפה ועולה השאלה האם במידה ומימש הבנק נכס שמשכן אדם מסוים כנגד כספי הלוואה שניתנו לאדם אחר, יכול ממשכן הנכס לחזור אל אותו אדם אשר לווה את הכספים (וכשל בהחזרתם לבנק) בדרישה לדמי שיפוי כנגד הנכס שמומש בידי הבנק?
יש לכם שאלה?
להלן מקרה שהתגלגל לפתחו של בית משפט השלום בת"א. כפי שנטען בכתב התביעה, בראשיתה של הפרשה נתבקשה התובעת, אישה מבוגרת אשר החזיקה במספר נכסי נדל"ן, למשכן נכסים לטובת בנק אשר הלווה כספים לחברה שהייתה בבעלותם העקיפה של חתנה של התובעת ואדם נוסף (באמצעות שתי חברות, האחת בבעלותו של האחד והשנייה בבעלותו של האחר). נטען כי הנתבעים, חתנה של התובעת וחברו, לצד שתי החברות שבבעלותם, חתמו על כתבי ערבות לטובת הבטחת פירעון ההלוואות שנטלו מהבנק. עוד נטען, כי להבטחת השבתן של אותן ההלוואות מושכנו כאמור גם נכסיה של התובעת.
בית המשפט מצא כי ברבות הימים עלו עסקיה של החברה המשותפת על שרטון, והיא לא הייתה מסוגלת להחזיר את כספי ההלוואה. כתוצאה מכך, נטען כי הבנק מימש שניים מנכסיה של התובעת. התובעת הגישה תביעה בה דרשה מהנתבעים, אשר למענם מושכנו נכסיה, שיפוי בשווי הנכסים שאבדו לה כתוצאה מפעולת הבנק.
טענות הצדדים
התובעת ביססה את טענתיה על סעיף 12 לחוק המשכון, אשר נוסחו כדלקמן: "מושכן נכס של אדם כערובה לחיוב של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב, אך אין להיפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון כאמור בחוק זה". התובעת טענה כי תכלית חקיקתו של הסעיף הייתה להגן על ממשכן הנכס ממעשיהם של החייב, הנושים והערבים הנוספים. מכך ניתן היה ללמוד, לשיטתה של התובעת, כי סעיף 12 הנ"ל החיל את דיני הערבות על עסקת המשכון שביצעה וכל המעורבים בה (החייב, הנושב והערבים). לכן, טענה התובעת, על פי דיני הערבות, היא הייתה רשאית לחזור אל החייב העיקרי ושאר הערבים לחיוב (חתנה, חברו, והחברות אשר בבעלותם).
מנגד, אחד הנתבעים טען כי תכלית חקיקתו של סעיף 12 לחוק המשכון שצוטט לעיל הייתה הגנה על הממשכן ממעשיו של החייב בלבד. ומשכך, טען הנתבע, לא היה בינו כערב לבין הממשכנת (התובעת) כל יריבות משפטית (ולמעשה אין היא יכולה לתבוע ממנו כספי שיפוי).
דיון והכרעה – ממשכן נחשב כערב ויכול להיפרע משאר הערבים
בית המשפט בחן את טענות הצדדים ואת סעיפי החוק שצוטטו ופסק כי אכן דיני הערבות הם אלו שמשלו במערכת היחסים בין הממשכנת ובין הערבים. בית המשפט קבע כי סעיף 12 לחוק המשכון החיל את דיני הערבות על מערכת היחסים בין הממשכנת לערבים. לאחר מכן, הפעיל בית המשפט את סעיף 13 לחוק הערבות, ופסק כי באם לא נקבע אחרת, תתחלק האחריות לחוב שווה בשווה בין הערבים.
בית המשפט מצא כי האחריות לחוב אכן חולקה שווה בשווה בין הערבים, מהסיבה הפשוטה שהנתבעים לא הוכיחו אחרת. בהתאם לכך, בית המשפט קבע כי בהינתן והיו חמישה ערבים (התובעת, חתנה, חברו של חתנה ושתי החברות אשל בבעלותם של השניים), היה על כל אחד ואחד מהם לפצות את הממשכנת ב20% מערך החוב. כך שבפועל, התובעת - אשר סווגה כאחת הערבות – נשאה רק ב20% מערכו של החוב.
