מונופולין הוא מצב משפטי המוגדר בסעיף 26 לחוק ההגבלים עסקיים. על פי החוק, חברה תוגדר כמונופולין באם היא מחזיקה בלמעלה מ-50% מסך מתן השירותים או הספקת הנכסים בתחום עיסוקה. בנוסף, החוק קובע כי חברה תחשב כמונופולין כאמור רק אם הכריז על כך הממונה על ההגבלים העסקיים. כמו כן, החוק קובע כי בעל חברה שהוגדרה כמונופולין לא ינצל את כוחו לרעה באופן שיפגע בתחרות החופשית בשוק.

 

פגיעה כאמור יכול שתהיה באמצעות העלאת מחירים, קביעת תנאי התקשרות בלתי הוגנים וכיוצא בזה. בכדי לשמור על חברה יעילה ויצרנית רצוי לפקח על פעולתם של מונופולינים, ולוודא כי הם אינם מנצלים את כוחם באופן שאינו הולם.

 

תיאור המקרה

 

מקרה שנדון בבית משפט השלום בת"א עסק בתביעה שהגישו בני זוג אשר בבעלותם זכויות ביחידת נופש בספרד. הזכויות ביחידת הנופש היו בשיטת "Time share", קרי, היחידה עמדה לשירותם של בני הזוג למשך שבוע אחד בשנה אשר חל במועד קבוע. הנתבעת הייתה חברה אשר שימשה כנציגתה הישראלית של חברה בינלאומית אשר נהגה לספק לרוכשי יחידות נופש בכל רחבי העולם פלטפורמה שאפשרה להם להחליף בינם לבין עצמם את זכויות השימוש ביחידות הנופש (במטרה לגוון את חופשותיהם ולצאת בכל פעם אל יעד שונה). תביעתם של בני הזוג הוגשה בשל עוגמת נפש והוצאות מיותרות אשר נגרמו להם, לטענתם בשל התנהגותה של הנתבעת.

 

טענות הצדדים

 

לצד טענות נוספות, התובעים טענו כי הנתבעת היוותה מונופולין וניצלה לרעה את כוחה המונופוליסטי. התובעים טענו כי הנתבעת הוגדרה כמונופולין מאחר והיא החזיקה מעל 60% משוק חילופי יחידות הנופש בישראל. נוסף על כך, נטען כי החברה הבינלאומית הייתה הגורם היחיד הקשור בחוזה עם המלון אשר בו מצויות יחידות הנופש. משכך, לטענת התובעים, לא הייתה אפשרות להחליף את הזכויות ביחידת הנופש שרכשו, אלא באמצעות הנתבעת. בהתאם לכך, לטענת התובעים, הנתבעת ניצלה את כוחה המונופוליסטי, ולכן היה עליה לפצותם בסכום של 30,000 שקלים.

 

מנגד, הנתבעת טענה כי היא לא נחשבה למונופולין, ולראיה הממונה על ההגבלים העסקיים לא הכריז עליה ככזאת. בנוסף, לשיטתה של הנתבעת, יכלו התובעים להחליף את זכויות יחידת הנופש שלהם בזכויות של יחידות אחרות באמצעות פלטפורמות המצויות ברשת האינטרנט.

 

דיון והכרעה – הנתבעת לא סווגה כמונופולין

 

בית המשפט נדרש לסוגיית היותה של הנתבעת מונופולין בשוק חילופי הזכויות ביחידות נופש ומצא כי לא הייתה כל עדות לכך שהנתבעת אכן הייתה בעלת מעמד של מונופולין, לא כל שכן ניצלה מעמד זה לרעה.

 

נקבע כי התובעים לא הביאו כל ראיה בנוגע לחלק של הנתבעת בשוק חילופי הזכויות ביחידות הנופש בישראל, ובלא ראיה כזו לא הייתה אפשרות לבסס טענה בנוגע להיותה של הנתבעת מונופולין. בנוסף, בית המשפט פסק כי בהיעדר הכרזה מאת הממונה על ההגבלים העסקיים כי הנתבעת אכן מונופולין, לא היה בכוחו של בית המשפט לקבוע אחרת. בהתאם לכך, בית המשפט דחה את טענת התובעים כי הנתבעת ניצלה את כוחה המונופוליסטי לרעה. בית המשפט נימק את קביעתו בכך שלנתבעת לא הייתה אפשרות לנצל כוח מונופוליסטי משום שלא סווגה כמונופולין.

 

בנוסף, פסק בית המשפט כי עובדת היותה של החברה הבינלאומית בעלת בלעדיות ביחסים מול המלון בו נמצאת יחידת הנופש, אינה יכולה הייתה ללמד על היותה של החברה הישראלית מונופולין. לסיכום, בית המשפט פסק כי התובעים לא הוכיחו כי לא ניתן היה לבצע החלפת זכויות ביחידת הנופש שהחזיקו באמצעות רשת האינטרנט. בית המשפט ציין כי ייתכן וההחלפה באינטרנט הייתה פחות נוחה וזמינה, אך הייתה זו אפשרות שעמדה לרשותם של התובעים. בהתאם לכך, לא נותרה בידו של בית המשפט ברירה אלו לדחות את טענת ניצול הכוח המונופוליסטי לרעה. בהמשך, לאחר שבית המשפט נדרש לטענות נוספות, נפסק כי דין התביעה כולה להדחות.