על פי חוק, כל רשות מקומית זכאית לחייב את מחזיקי הנכסים באזור בתשלום מס שנתי. קרי, ארנונה. מטרת תשלום הארנונה היא לממן את פעילות הרשות ולשפר את רווחת התושבים והשירותים השונים שמוענקים בעיר. חובת התשלום מוטלת על המחזיק בנכס, גם אם הוא אינו בעליו, כל עוד לא נקבע אחרת בחוזה.

 

יש לכם שאלה?

פורום ארנונה

 

על כן, כאשר יש חוב ארנונה, על הרשות לדרוש את תשלומו מידי המחזיק בפועל. לא פעם, בתביעות מסוג זה, עולה השאלה מיהו המחזיק בנכס. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא, שנידון בבית משפט השלום תל אביב יפו. במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה של עיריית חולון לחיוב הנתבע בתשלום חוב ארנונה בסך של 361,052 ₪.


התובעת טענה כי הנתבע הראשון הוא שהחזיק בנכס והיה בעליו. על פי כתב התביעה, עד ליום 31.07.03, הנכס הושכר על ידי הנתבע לחברה מסחרית, שנקלעה לתהליכי פירוק. מפרקה של החברה היה הנתבע השני, שהחל להחזיק בנכס החל ממועד הפירוק. לטענת התובעת, המפרק העביר לה סך של 22,128.50 ₪ עבור חובות הארנונה שהצטברו החל ממועד מינויו ועד ליום 03.03.04, אך החוב שנוצר לאחר מכן לא סולק. כלומר, התביעה התייחסה לתקופה שהחל מיום 04.03.04 ועד 07.09.05.


הנתבע הראשון, בעל המקרקעין, טען כי לא החזיק כלל בנכס באותה תקופה. לדידו, הבעלות בנכס הייתה של ממשלת ישראל, בעוד שלו היו זכויות משפטיות בלבד. כלומר, הוא חכר את הנכס. הנתבע הוסיף וטען כי בשנת 2002 הוא הגיע להסכמה עם התובעת במסגרתה הוחלט כי חובות הארנונה יזקפו לחובת המפרק. הסכמה זו הושגה במסגרת הליך פשרה וקיבלה תוקף של החלטה משפטית על ידי ועדת הערר לענייני ארנונה.

 

נטען כי החלטה זו הייתה בגדר מעשה בית דין, שהתובעת הייתה מנועה מלטעון נגדה. לחיזוק טענתו, הנתבע הציג מכתב שנשלח על ידי התובעת ביום 22.03.04 בו אושר ביצוע הסכם הפשרה. כלומר, הנתבע ביקש לחייב את המפרק בתשלום חוב הארנונה על סמך הסכם זה. הנתבע הוסיף וטען כי לאחר מינוי המפרק, הוא מסר לאחרון את מפתחות הנכס שעבר לחזקתו. בשלב מאוחר יותר, הנתבע גילה כי חלק מהציוד של החברה המסחרית ששכרה את הנכס נמכר על ידי המפרק, אך למרות זאת, לא שולמו דמי שכירות. לאור אי התשלום, הנתבע הודיע למפרק על התנגדותו להמשך הוצאת רכוש מהנכס. לטענת הנתבע, הוא מעולם לא פרץ למושכר ולא החליף את מנעוליו. קרי, לא הפר את חזקתו של המפרק בנכס.


מנגד, המפרק טען שמפתחות הנכס מעולם לא נמסרו לידיו והוא נדרש לקבל אישור מידי הנתבע כל פעם שביקש להביא קונים פוטנציאליים לציוד שנמצא במושכר. לטענת המפרק, הנתבע החל למנוע את כניסת הרוכשים לנכס ולכן, פנה הראשון לבית המשפט בבקשה להוצאת צו מניעה זמני. לאחר שצו זה ניתן, הפסיק הנתבע הראשון להפריע למכירת הציוד. המפרק הכיר בעצם קיומו של חוב ארנונה לעירייה, אך הדגיש כי הוא שילם את חלקו. כלומר, לטענתו, הוא העביר לתובעת את התשלום עד ליום 03.03.04, המועד בו התבקש צו המניעה. לדידו, לאחר מועד זה, האחריות לחוב הוטלה על כתפי הנתבע הראשון.


דיון והחלטה


הלכה למעשה, הצדדים הכירו בעצם קיומו של חוב ארנונה לתובעת, אך היו חלוקים בדעתם בדבר זהות המחזיק בנכס לאחר יום 03.03.04. השופט קבע כי הסכם הפשרה שנחתם בין התובעת לנתבע הראשון התייחס רק לשנת המס של 2002. כלומר, ההסכם היה חסר תוקף לגבי הדיון דנן, ולא היה ניתן להניח שהעירייה התחייבה להכיר בזהות המפרק כמחזיק בנכס לעתיד.

 

בנוסף, נקבע כי עדותו של הנתבע הראשון לא הייתה הגיונית ואמינה. בפסק הדין הודגש כי הנתבע טען כי שהמחזיק בנכס היה המפרק, שלא השיב לידו את מפתחות המקום ולא ערך פרוטוקול מסירה. אולם, לקביעת השופט, לו המפרק היה המחזיק בנכס, הרי שהנתבע היה מגיש נגדו תביעה לתשלום דמי שכירות. אולם, הנתבע לא עשה זאת. בנוסף, נקבע כי הנתבע היה מודע לכך שהמפרק פינה את הנכס במרץ 2004, אך הוא התעלם מכך, על מנת להטיל עליו את חובת תשלום הארנונה.

 

השופט קבע שטענתו של הנתבע לפיה החזקה לא הוחזרה לו משום שלא נמסרו לו מפתחות הנכס ולא נערך פרוטוקול מסירה, לא הייתה יכולה לעמוד. נקבע כי מהלכים אלו לא היו תנאי הכרחי להשבת החזקה בפועל. יתרה מזאת, לבית המשפט הוצגו ראיות לפיהן הנתבע הראשון חסם את הכניסה לנכס החל מאפריל 2004 והציג את המקום כבחזקתו. כלומר, נהג כמחזיק. לאור האמור לעיל, השופט קבע שההחזקה בנכס הוחזרה לנתבע הראשון ביום 30.03.04 ולכן, הוא שהיה אחראי לתשלום חוב הארנונה ממועד זה והילך. במקביל, השופט קבע כי המפרק הוא שהיה צריך לשאת בתשלום חוב הארנונה עד למועד מסירת החזקה בפועל. קרי, מיום 03.03.04 ועד ליום 30.03.04. בסופו של יום, התביעה התקבלה ובית המשפט חייב את הנתבע הראשון בתשלום 342,999 ₪ לתובעת, בגין חובות הארנונה. בד בבד, המפרק חויב בתשלום 18,053 ₪ בגין החוב.