לא פעם, כאשר מוגשת תביעה לתשלום חוב כספי, הנתבע מעלה במסגרת כתב ההגנה את טענת הקיזוז. הכוונה היא להפחתת הסכום המתבקש על ידי התובע מהחוב אותו הוא חייב לנתבע. הקיזוז יכול להיות מחובות הצדדים בגין אותה עסקה, או מעסקאות נפרדות. אולם, על מנת להצליח בטענה זו, יש להוכיח בפני בית המשפט כי הצד השני אכן חייב בתשלום כספים. דוגמא להעלאת הטענה ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חובו של הנתבע לחברת הביטוח התובעת. על פי כתב התביעה, הנתבע היה מבוטח בעבר אצל התובעת. במסגרת הסכם הביטוח, הוחלט כי תשלום הפרמיות יהיה על ידי הוראת קבע מבנק הנתבע. אולם, הבנק לא כיבד את החיובים והנתבע צבר חוב של 16,174 ₪ בגין אי תשלום הפרמיות.
מנגד, הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן. הבקשה אושרה והוכרה ככתב הגנה. לטענתו, הוא התחייב לשלם סכום נמוך יותר עבור הפרמיות ולכן חובו היה בסך 6,000 ₪ בלבד. בנוסף, נטען כי התובעת חויבה על ידי בית המשפט בתשלום 35,000 ₪ לנתבע, במסגרת תביעה קודמת. הנתבע טען כי הוא ביקש מהתובעת לרשום את ההמחאה על שמו ולא על שם עורך דינו, בשל החשש כי האחרון יברח עם הכסף. אולם, התובעת לא עשתה זאת. אז, ברח עורך דינו עם הכסף. על כן, הנתבע טען כי התובעת חבה לו 35,000 ₪ וביקש לקזז מסכום זה את חובו. הנתבע הדגיש כי כבר בעת מתן פסק הדין הקודם, הוא ביקש מהתובעת לקזז מהסכום שנפסק את חובו, במידה שהיה. למרות זאת, התובעת לא עשתה כן.
דיון והחלטה - דחייתה של טענת הקיזוז מחד, וקבלת התביעה מאידך
השופט בחן את פוליסת הביטוח עליה חתם הנתבע, והגיע למסקנה כי סך כל החוב בגינה היה 12,464 ₪. זאת בניגוד לטענות הצדדים, שהציגו סכומים שונים. השופט קבע כי פוליסה זו הייתה בתוקף והנתבע חתם עליה כדין. על כן, היא נמצאה תקפה והחוב בגין אי תשלום הפוליסה עמד בעינו. קרי, הנתבע חויב בתשלום 12,464 ₪ לתובעת.
לאחר מכן, השופט בחן את טענת הקיזוז של הנתבע שכאמור, ביקש להפחית מסך חובה של התובעת כלפיו את חובו. על פי הראיות שהוצגו לבית המשפט, הנתבע אכן ביקש מהתובעת לרשום על שמו את ההמחאה, אך לא פירט את הסיבה לכך, למרות שבאותו מועד הוא היה מודע לשמועות על טיב עורך דינו.
לאחר מכן, התובעת שלחה לנתבע מכתב לפיו הכסף יועבר לידי עורך הדין. אז, פנה הנתבע בשנית לנציגי התובעת והעלה את חששו מעורך דינו באופן מפורש וגלוי. מכתב זה נשלח תשעה ימים לפני שהשיק הודפס ונשלח לעורך הדין. לטענת נציגת התובעת, המכתב מעולם לא התקבל במשרד. בנוסף, הנציגה טענה כי הנתבע מעולם לא ביקש לרשום את ההמחאה על שמו ולא ניתנה הסכמה מצד התובעת לעשות כך. לנוכח עדויות אלו, השופט דחה את טענת הנתבע. כלומר, נקבע כי מעולם לא ניתנה הבטחה לרישום השיק על שם הנתבע במקום על שם עורך דינו.
בנוסף, לא הוכח כי התובעת קיבלה את המכתב בו הנתבע הציג את דרישתו לרישום ההמחאה על שמו במפורש. יתרה מזאת, השופט קבע שפעולת התובעת עת שלחה את הכסף לעורך הדין, לא עלתה לכדי רשלנות. שכן, במכתב הראשון בו הוצגה דרישה זו, הנתבע לא הסביר את הסיבה לכך. השופט קבע כי לו מכתבו השני של הנתבע היה מגיע לידי התובעת, אזי קביעתו הייתה אחרת. אולם, לא כך היה הדבר. לאור האמור לעיל, השופט דחה את טענת הקיזוז שהועלתה על ידי הנתבע וקבע כי לא קמה לו הזכות לדרוש מהתובעת תשלום של 35,000 ₪. בסופו של דבר, התביעה התקבלה והנתבע חויב בתשלום 12,464 ₪ לתובעת.
.jpg)
