כאשר אדם מגיע לפשיטת רגל וקריסה כלכלית, מוציא בית המשפט צו עיקול על נכסיו על מנת לאפשר את פירעון נושי החייב. לא פעם, פושט הרגל מנסה להעביר את נכסיו ולהבריח אותם, טרם הוצאת צו העיקול, על מנת למנוע את תפיסתם על ידי הנושים. דהיינו, במסגרת הברחת הנכסים, פושט הרגל מנסה להחביא רכוש מפני הנושים. כאשר נקבע שהבעלות על הנכס הועברה רק לצורך הברחת הנכסים, בית המשפט מורה על ביטול עסקת המכר. אולם, ההבחנה בין הברחת נכסים לעסקת מכר אמיתית אינה פשוטה. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא, אשר נידון בבית משפט השלום תל אביב יפו.
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה להמצאת פסק דין הצהרתי. על פי פרטי הבקשה, התובע, הבעלים הרשום של הרכב, ביקש להצהיר כי הוא בעלים של ג'יפ משנת 1983 ולא אחיו החייב. זאת לאחר שלאח נערכה חקירת יכולת במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח נגדו ובמעמד זה, ניתן צו עיקול על הרכב. אולם, השופטת שהוציאה את הצו אישרה לבעל הרכב להוציא פסק דין הצהרתי שיכיר בבעלותו.
הצדדים לבקשה דנן הסכימו כי הרכב נשוא הבקשה נרכש על ידי החייב בעבר, אך ביום 08.11.04 הוא נרשם על שם התובע. הלה טען כי הוא רכש את הרכב מאחיו בתמורה לסכום של 5,000 ₪. לטענתו, הרכב שימש אותו לטיולי שטח והוא השקיע בו כספים על מנת לשפצו. עם זאת, התובע הודה כי נהג להשאיל את הרכב לחייב מידי פעם, בהתאם לצרכי האחרון.
כמו כן, לא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שרישיון הרכב היה רשום על שם התובע, אך תעודת הביטוח נרשמה על שם החייב. מועד תחילת הביטוח, כפי שהופיע בתעודה, היה שלושה חודשים לאחר רכישת הרכב על ידי התובע. הלה טען כי בתום תקופת הביטוח שהופיעה בתעודה, הוא חידש את הפוליסה על שמו.
למרות טענותיו של התובע בדבר רכישת הרכב על ידו, הוא לא הציג בפני בית המשפט אישורים על הוצאת הכספים מהבנק לצורך תשלום התמורה ואף נמנע מהצגת הסכם העברת הבעלות. יתרה מזאת, העברת הבעלות נעשתה מספר ימים לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגד האח החייב.
לטענת התובע, לא היה מדובר בהברחת נכסים. שכן, לאור העובדה שהיה מדובר בשני אחים, לא הייתה משמעות לרישום פוליסת הביטוח על שם החייב ולא על שם התובע. בנוסף, גם השימוש שעשה החייב ברכב לא העיד על הברחת נכסים, לאור הקרבה בינו לבין התובע. לבסוף, התובע טען כי נטל ההוכחה על הברחת נכסים הוטל על כתפי הנתבעת, אשר טענה לכך.
מנגד, הנתבעת, נושה של החייב, טענה כי נטל ההוכחה הוטל על כתפי התובע בלבד. לטענתה, התובע לא הוכיח בפני בית המשפט כי אכן שולמה תמורה בעד הרכב. בנוסף, נטען כי התובע נהג בחוסר תום לב עת רכש את הרכב לאחר שנפתח תיק הוצאה לפועל נגד החייב.
החלטה
לדעת השופטת, העברת הבעלות במקרה זה נעשתה במרמה ובחוסר תום לב.
ראשית, במעמד רכישת הרכב, התובע היה מודע לכך שהחייב היה שקוע בחובות רבים. לכן, עצם רכישת הרכב בתקופה זו העידה על הברחת נכסים, לדעת השופטת.
שנית, הנסיבות בהן הועבר הרכב - סמיכות הזמנים למועד בו נפתח תיק ההוצאה לפועל ונמסרה לחייב אזהרה, הוכיחו כי מטרת העברת הבעלות הייתה להוציא את הרכב ממסת הנכסים. מסקנה זו נבעה גם מהעובדה שהתובע לא הוכיח את תשלום התמורה בעד הרכב.
השופטת קבעה שלאור העובדה שבין התובע לחייב היו קשרי משפחה, הרי שניתן היה לבצע את הברחת הנכס בקלות רבה יותר. חיזוק לקביעה זו נמצא בעובדה שעסקת העברת הבעלות נעשתה ללא הסכם כתוב וללא תשלום מסודר, בניגוד לנפוץ בשוק. יתרה מזאת, גם לאחר העברת הבעלות, החייב המשיך להשתמש ברכב, הביטוח נותר על שמו והלכה למעשה, הוא שהחזיק בג'יפ.
לפסיקת השופטת, שיקולים אלו, בנוסף לעובדה שהתובע כלל לא העלה את אחיו החייב כעד מטעמו, גרמו לכך שגרסתו נמצאה כלא מהימנה. בנוסף, טענת התובע בדבר השקעת כספים ברכב לצורך שיפוצו נדחתה על ידי שופטת. זאת לאחר שהתובע לא הציג חשבוניות מס להוכחת ההשקעה. זאת ועוד, השופטת קבעה שגם לו התובע היה משקיע כספים ברכב, לא היה בכך על מנת להוכיח את בעלותו.
בסופו של דבר, התביעה נדחתה.
