אחד מהחוזים הנפוצים ביותר בעולם המסחרי הוא הסכם בלעדיות. הכוונה היא להענקת זכות בלעדית לאחד מצדדי החוזה להפיץ, למכור או לשווק את מוצר הצד השני. חוזה מעין זה מאפשר למפיץ הבלעדי לבסס את מעמדו וכוחו בשוק, בשל העובדה שהוא היחיד אשר מחזיק במוצר. כאשר הסכם הבלעדיות מופר על ידי החברה המייצרת, אשר מתחילה להפיץ את מוצריה באמצעות חברות שונות, קמה לצד הנפגע זכות תביעה. דוגמא להגשת תביעה בגין עילה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום חוב כספי. על פי כתב התביעה, התובעת, חברה זרה שעסקה בייצור רשתות אריזה, התקשרה בשנת 1992 עם הנתבע, שעסק בייבוא רשתות אריזה. בשנת 2001 הסתיים הקשר המסחרי בין הצדדים. במהלך התקופה, הנתבע רכש מהתובעת סחורה רבה ומכר אותה בארץ. עם זאת, נטען כי החל מהמחצית השנייה של שנת 2000 ועד שנת 2001, הנתבע רכש סחורה מהתובעת, אך לא שילם עבורה. הנתבע הודה כי רכש את הסחורה ולא שילם עליה. אולם, הוא טען כי הסחורה הייתה פגומה, התגלו בה אי התאמות והיא נמסרה באיחור. על כן, לטענת הנתבע, הוא לא היה צריך לשלם עבורה. בנוסף, הנתבע טען כי התובעת חבה לו חוב גדול בהרבה מסכומי תביעה זו. בגין חוב זה, הוא הגיש תביעה שכנגד וביקש לקזז את סכומי התביעה העיקרית מהחוב.
האם החברה התובעת הפרה את הסכם הבלעדיות?
לטענת הנתבע, התובעת הפרה את הסכם הבלעדיות שחתמה עמו במסגרתו נקבע כי הוא יהיה המשווק הבלעדי של המוצרים. לדבריו, לאחר החתימה על ההסכם, התובעת שווקה את הסחורה שיוצרה על ידה גם לצרכנים אחרים בישראל, ללא ידיעתו של הנתבע. משכך, הנתבע הגיש תביעה שכנגד בה דרש לחייב את התובעת בתשלום הרווחים שהיו צפויים לו, במידה וההסכם לא היה מופר. התובעת הכחישה טענות הנתבע מכל וכל. נטען כי הסחורה לא הייתה פגומה ונמסרה בזמן. בנוסף, עצם קיומו של חוב לנתבע הוכחש. זאת ועוד, התובעת טענה כי היא מעולם לא חתמה על הסכם בלעדיות עם הנתבע וכי האחרון היה מודע למכירת סחורה לצרכנים אחרים בישראל.
התביעה הראשית
כפי שצוין לעיל, הנתבע הודה ברכישת סחורה מידי התובעת ובכך שלא שילם עליה. אולם, לטענתו, הסחורה הייתה פגומה ולכן הוא היה זכאי שלא לשלם את התמורה בגינה. על מנת להוכיח את הפגמים, הנתבע הגיש חוות דעת מומחה מטעמו. התובעת לא חלקה על ממצאי חוות הדעת אך טענה שמשום שהבדיקה נערכה ארבע שנים לאחר הפרת החוזה, היה בכך כדי להפחית מערכה. השופט קבע כי הבעיה הייתה בכך שגם אם הסחורה הייתה פגומה, לא נקבע כי היא הייתה חסרת ערך לחלוטין, כטענת הנתבע.
כלומר, נקבע כי אכן נמצאו פגמים בסחורה שסופקה על ידי התובעת, אך לא הוכח מה היה שוויה לאור הליקויים. בפסק הדין נקבע כי העובדה שהנתבע המשיך להחזיק בסחורה לאחר שחלפו ארבע שנים מיום מסירתה, הצביעה על כך שהיא לא הייתה חסרת ערך לחלוטין. טענות נוספות של הנתבע בעניין האיחור במסירה ואי ההתאמה בצבע נדחו מחוסר ראיות. לבסוף, השופט ציין כי הנתבע לא הוכיח את היקפו ושיעורו של הנזק שנגרם לו מהפרת החוזה. מאידך גיסא, התובעת הביעה נכונות למתן פיצוי בשיעור של 30% משווי הסחורה הפגומה. לאור זאת, הוחלט לקבל את הצעתה של התובעת. בסופו של דבר, התביעה הראשית התקבלה ויתרה החוב הנתבע, הופחת הסכום אותו התחייבה התובעת לשלם בגין הסחורה הפגומה. משכך, יתרת החוב הייתה בשיעור של 58,377 יורו.
התביעה שכנגד
לאחר שמיעת עדי הצדדים, השופט פסק כי התובעת לא התחייבה בהסכם שיווק והפצה בלעדי עם הנתבע. זאת לאור העובדה שלא הוצג בפני בית המשפט אזכור בעניין הסכם זה במכתביה של התובעת לנתבע. השופט ציין שהסכם מסוג זה יכול היה להכרת בעל פה אך לאור חשיבותו ומרכזיותו, היה ניתן לצפות כי הוא יועלה על הכתב.
יתרה מזאת, נקבע כי חילופי הדברים בין הנתבע לתובעת בעניין הסכם מסוג זה לא הבשילו לכדי הסכם מחייב. על פי העובדות, רק בסוף שנת 2001 התובעת הייתה מוכנה לתת לנתבע בלעדיות על הפצת מוצריה בארץ. זאת בכפוף להתחייבות הנתבע לרכוש כמות מינימאלית של סחורה. לדעת השופט, העובדה שרק בשנת 2001 נחתמה טיוטה להסכם הבלעדיות הוכיחה כי עד אז, לא נחתם הסכם מסוג זה בין הצדדים. יתרה מזאת, הסכם לבלעדיות הותנה בהתחייבות נגדית של הנתבע. לטענת השופט, לו היה נחתם בין הצדדים הסכם הבלעדיות לפני שנת 2001, התובעת הייתה דורשת התחייבות נגדית, כפי שעשתה בעת החתימה. אולם, התחייבות מעין זו לא נדרשה מעולם מהנתבע ולכן, הוחלט לדחות את טענת האחרון בדבר קיומו של הסכם הפצה בלעדי. לאור האמור לעיל, התביעה שכנגד נדחתה והנתבע חויב בתשלום הסכומים שנפסקו לחובתו.