לא פעם, בעלי עסקים ונכסים רבים מבקשים למנות לעסקיהם חברת ניהול. תפקידה של חברה זו הוא לתחזק את הנכס ולספק שירותים נוספים כגון מציאת שוכרים וגביית דמי השכירות. אולם, כאשר החברה לא עושה עבודתה נאמנה, היא פוגעת בבעל הנכס ובשוכרים. מנגד, ישנם מקרים בהם החברה עצמה היא שנפגעת, לאחר שלא משולמים לה דמי הניהול. דוגמא לדיון בטענות אלו ניתן לראות בפסק הדין דנא.


במקרה דנן, התובעת הגישה לבית המשפט תביעה לתשלום דמי ניהול. על פי כתב התביעה, הנתבע הראשון היה בעל זכויות בחנויות בקניון בכפר יונה. הוא התקשר בהסכם לקבלת שירותי ניהול ואחזקה עם חברת ניהול. חברה זו המחתה את ההסכם לתובעת, חברת ניהול מבנים אחרת. לטענת התובעת, הנתבע נמנע מלשלם את דמי הניהול על פי ההסכם ומכוח חוק המקרקעין. לטענתה, החל מפברואר 2004 ועד ליום הגשת התביעה, הנתבעים הנוספים (הנתבע השני והשלישי) החזיקו בחנות שהושכרה להם על ידי הנתבע הראשון. למרות בקשת התובעת, הנתבעים הללו לא חתמו על הסכם ניהול עמה ולא שילמו את דמי הניהול. על כן, התובעת הגישה נגד הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר בסך 177,670 ₪. נגד הנתבעים הנוספים, הוגשה תביעה בסך 32,765 ₪.


מנגד, הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן.
הנתבע הראשון טען כי למרות ההסכם, התובעת לא סיפקה שירותי ניקיון ואחזקה כנדרש. לטענתו, בשל כך, נגרמו לו נזקים והוא עתיד היה להגיש תביעה בגינם נגד התובעת.


נוסף על כך, הנתבע טען כי מנהל הקניון דאז דרש ממנו להפסיק את חוזה השכירות והוא התקשה להשכיר את החניות לבעלי עסקים נוספים. לטענתו, על מנת להקטין את נזקיו, הנתבע הפעיל במקום עסק למכירת בגדים עד שנת 2001. במהלך אותה תקופה, נגרמו לו נזקים כלכלים עקב ליקויים שונים שלא טופלו על ידי התובעת כגון: דליפת מים, בעיות במיזוג אוויר, בעיות באחזקת השירותים, תאורה חלשה והיעדר שילוט. לכן, הנתבע התקשר בהסכם שכירות עם הנתבעים הנוספים לצורך השכרת חניותיו. על פי ההסכם הנ"ל, היה על נתבעים אלו לשלם את דמי הניהול לתובעת.


החל מינואר 2003, הושכרו החנויות לנתבעים הנוספים. במסגרת חוזה השכירות, הנתבעים התחייבו לשלם את דמי הניהול והשכירות ולחתום על הסכם ניהול. לאור העובדה שהנתבעים לא היו יכולים להוציא רישיון עסק ולפיכך לפתוח את החניות, הוחלט כי הם לא ישלמו לנתבע דמי שכירות, למרות תנית חוזה. אולם, הנתבע השני התחייב לשלם את דמי הניהול והמיסים עד לפתיחת העסק. אז, הנתבע הראשון התחייב בפני הנתבעים הנוספים לפצותם במידה שתוך שלושה חודשים לא יתקבל רישיון עסק והחנות תישאר סגורה. בינואר 2004 נחתם הסכם שכירות נוסף בין הצדדים, במסגרתו הוחלט כי הנתבע השני הוא שיישא בנטל תשלומי דמי הניהול.


כלומר, הנתבע הראשון טען כי החל משנת 2003 ועד לדצמבר 2004, הנתבעים הנוספים הם שהחזיקו בחניות ועליהם הוטלה החובה לשלם דמי ניהול. בנוסף, הוא טען כי הסכם הניהול שנחתם מול החברה הראשונה בוטל עקב הפרות יסודיות. על כן, למעשה, המחאת ההסכם לא הייתה תקפה.


הנתבעים הנוספים טענו כי הפעלת החנות לאורך השנים לוותה בקשיים, עקב היעדר רישיון העסק והזנחה של האזור. בנוסף, לטענתם, מנהל הקניון התחמק מחתימה על הסכם הניהול מולם והוא שגרם לכך שחוזה השכירות לא חודש בשנת 2005.


דיון והחלטה
בפתח דבריה, השופטת הדגישה שלא הייתה מחלוקת כי התובעת היא שנתנה את שירותי הניהול בפועל. הנתבע טען כי לתובעת לא קמה זכאות לתשלום דמי ניהול עקב הליקויים השונים שהיו בקניון. אולם, השופטת פסקה כי טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבע, אשר נמנע מהצגת ראיות שיתמכו בדבריו. בנוסף, לדעת השופטת, לו הנתבע היה סבור כי לתובעת לא קמה זכאות לדמי ניהול, הרי שהוא היה נמנע מהכנסת סעיף זה בחוזי השכירות אותם כרת. אולם הלה הקפיד להכניס סעיף זה בכל החוזים עליהם חתם ומשכך, השופטת הסיקה כי לתובעת קמה זכאות לקבל דמי ניהול.
לאור האמור לעיל, השופטת קיבלה את התביעה וחייבה את הנתבע הראשון בתשלום 177,759 ₪ לתובעת.

יש לציין כי ההחלטה בעניינם של יתר הנתבעים לא נדונה על ידי השופטת במקרה זה, ולכן לא ניתן פסק דין לזכותם או חובתם.