כאשר מגישים תביעה לקבלת סכום כספי מכוח התחייבות או חוזה מפורש, ניתן להגישה בסדר דין מקוצר. בהליך זה, לנתבע אין זכות להגיש כתב הגנה, ועליו לבקש מבית המשפט רשות לעשות כך. זוהי בקשת רשות להתגונן. בית המשפט מאשר בקשה זו כאשר הנתבע מציג טענות שבמידה ויצליח להוכיחן בהליך, תהיה לו הגנה מפני התובע. כלומר, הטענות המועלות בבקשת הרשות צריכות להיות ברורות ולהצביע על קיומן של עילות הגנה משפטיות תקפות. דוגמא לדיון בבקשת הרשות ניתן לראות בפסק הדין דנא.
במקרה זה, הגיש בנק אוצר החייל תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבע, עקב ערבותו לבתו, החייבת העיקרית. סכום התביעה היה בסך 35,452.23 ₪. על פי כתב התביעה, הנתבע חתם על כתב התחייבות וערבות עבור מסגרת האשראי שניתנה לחייבת. בנוסף, הנתבע שימש כערב להלוואה אותה נטלה החייבת מהבנק. לאחר שהאחרונה לא עמדה בחובותיה לפירעון ההלוואה וחרגה ממסגרת האשראי שניתנה לה, הוגשה נגדה תביעה. אולם, התביעה נמחקה. הסיבה לכך הייתה חוסר האפשרות למסור את כתב התביעה לחייבת. הבנק טען כי החייבת עזבה את הארץ לצמיתות, ולכן לא היה ניתן למסור לה את כתב התביעה.
לטענת הבנק התובע, מאחר שחובה של החייבת בגין האשראי בחשבון עבר את המסגרת שנקבעה לה, וההלוואה לא נפרעה, היה מקום לחייב את הנתבע בתשלום כספים, מתוקף מעמדו כערב.
מנגד, הנתבע הגיש בקשה למתן רשות להתגונן. לטענתו, התביעה התיישנה ולכן היה על בית המשפט לדחותה. הוא הוסיף וטען כי מצבו הכלכלי לא אפשר את השבת כל הסכומים שהתבקשו על ידי הבנק והוא ביקש מבית המשפט להתחשב בכך. בקשה זו נדחתה ולכן הנתבע הגיש בקשה נוספת להתגונן. בבקשה זו, הנתבע העלה טענות עובדתיות חדשות. על כן, השופט נדרש לשאלה האם היה מקום לקבלה.
דיון והכרעה
על פי השופט, לא היה די בקיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים על מנת להצדיק מתן רשות להתגונן בהליך של סדר דין מקוצר. לכן, השופט נדרש לבחון האם מטענות הנתבע עלתה הגנה נגד התביעה והנטען בה, או שמא היה מדובר ב"הגנת בדים" כדברי בית המשפט. קרי, היעדר סיכוי הצלחה נגד התובע.
השופט הבהיר שבבקשת הרשות להתגונן הראשונה שהוגשה על ידי הנתבע, הלה הכיר בקיומו של חוב לבנק. אולם, הנתבע טען כי התביעה התיישנה ומצבו הכלכלי מנע ממנו לשלם את הסכום המבוקש. אז, השופט פסק כי מצבו הכלכלי של הנתבע לא היה בבחינת שיקול לביטול ערבותו. בנוסף, נקבע כי לא חלה התיישנות וכאמור, בקשה זו נדחתה.
בבקשה השנייה למתן רשות להתגונן, הנתבע טען כי כל עוד לא ניתן פסק דין נגד החייבת העיקרית ולא הוכח שהיא עזבה את הארץ לצמיתות, טרם הבשיל המועד להגשת התביעה נגדו. זאת מכוח סעיף 27(ב)(1) לחוק הערבות. לטענת הנתבע, הוא שינה את מצבו לרעה בשל השיהוי שננקט על ידי התובע בהגשת התביעה. הוא הוסיף וטען לחוסר תום לב מצד הבנק, זניחת התביעה ולאי גילוי פרטים.
השופט דחה טענות אלה. ראשית, הוא קבע כי החייבת העיקרית שהתה מחוץ לארץ במשך ארבעת השנים האחרונות, לפחות. משכך, המועד להגשת התביעה נגד הנתבע הבשיל, על פי סעיף 27(ב)(1) לחוק הערבות. בנוסף, נקבע כי הנתבע היה מודע לערבותו ולקיומו של החוב לבנק. דהיינו, השופט פסק כי הנתבע לא הציג הגנה ולו לכאורה. שכן, הוא הודה בעצמו כי חתם על כתב ערבות עבור בתו. מאחר שהאחרונה לא שילמה את חובה ולא שהתה בארץ, הרי שהיה על הנתבע לשאת באחריות. על כן, כל טענותיו של הנתבע היו בגדר "הגנת בדים" לדעת השופט, והבקשה למתן רשות להתגונן נדחתה.
לבסוף, השופט חייב את הנתבע בתשלום 35,452.23 ₪ לתובע.
