אחד מהסעדים הניתנים בעת הפרת חוזה הוא השבה. סעד זה מופעל רק כאשר החוזה מבוטל על ידי מי מהצדדים, או באמצעות בית המשפט. תפקידו של סעד ההשבה הוא להחזיר את המצב לקדמותו, טרם כריתת החוזה. כלומר, השבת כל התמורות שהועברו בין הצדדים. חשוב לציין שלא מדובר רק בהחזרת סכומי כסף שהועברו, והדרישה להשבה יכולה להיות גם כלפי מיטלטלין וזכויות לא מוחשיות. דוגמא לבקשת סעד זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.


במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה בסדר דין מקוצר בה נדרש השבת כספים עקב ביטול חוזה מכר בין הצדדים. על פי כתב התביעה, התובעים התקשרו עם הנתבעות בהסכם מכר ביום 08.01.01. במסגרת ההסכם, התחייבו הנתבעות למכור לתובעים זכויות בקרקע חקלאית.


לטענת התובעים, הנתבעות הפרו את התחייבותן ונמנעו מהעברת הזכויות בקרקע. זאת למרות תשלום מלוא התמורה בגין הזכויות ופניותיהם הרבות של התובעים. לדידם, ביום 17.08.03, הם הודיעו לנתבעות על ביטול הסכם המכר עקב הפרתו היסודית ותבעו השבה ופיצוי. אולם, הנתבעות לא התייחסו לבקשה זו ולא הגיבו למכתב הביטול.


הנתבעת הראשונה לא הגישה בקשת רשות להתגונן במועד (שכן, היה מדובר בהליך של סדר דין מקוצר). לכן, ניתן נגדה פסק דין.
מנגד, הנתבעת השנייה הגישה בקשה זו. לטענתה, ההסכם מעולם לא הופר על ידה והגורם לאי העברת הזכויות בקרקע היה רשות המיסים ובפרט, מס שבח. כלומר, משום שלא התקבל אישור מס שבח, לא היה באפשרות הנתבעת להעביר את הזכויות.


לאחר שהוחלט לבטל את פסק הדין שניתן נגד הנתבעת הראשונה, בית המשפט אפשר לנתבעות להגיש כתב הגנה. אז, נטען כי הנתבעות רשמו הערת אזהרה לטובת התובעים לאחר חתימת ההסכם, וכל ניסיונותיהן לקבל אישורי מס שבח לא צלחו עקב החוב של הבעלים הקודם. רק לאחר שהתברר להן כי החוב הוא שמנע את קבלת האישור, הנתבעות שילמו את הסכום. לטענת הנתבעות, התובעים היו מודעים לבעיה. לכן, ביטול החוזה נעשה בחוסר תום לב. כמו כן, נטען כי התובעים לא היו זכאים לקבל את סכום הפיצוי שהתבקש.


דיון והכרעה
בפתח הדיון השופט קבע כי הנתבעות אכן הפרו את ההסכם. זאת משום שהן לא העבירו את הזכויות במקרקעין לתובעים במועד שנקבע בחוזה. אז, התובעים שבו ופנו לנתבעות על מנת לטפל בבעיה. אולם, נציגי הנתבעות טענו לקיומה של בעיה בשומת מס השבח, שמנעה את העברת הזכויות. למרות טענה זו, הנתבעות לא הציגו כל ראיה כי אכן פנו למשרדי מס השבח על מנת לטפל בבעיה. בנוסף, הנתבעות התעכבו ברישום הערת האזהרה ועשו זאת רק לאחר שישה חודשים מיום חתימת החוזה. לקביעת השופט, פעולה זו לא עלתה בקנה אחד עם חובת הנתבעות לרשום את ההערה כבר ביום החתימה, כפי שנקבעה בחוזה. לא זו אף זו, השופט הבהיר כי טענת הנתבעות לפיה התובעים הם שפעלו בחוסר תום לב עת ביטלו את ההסכם כלל לא הוכחה. לאור זאת, השופט פסק כי הנתבעות הן שהפרו את ההסכם בהפרה יסודית. משבוטל ההסכם, נקבע כי התובעים היו זכאים להשבת התמורה אותה שילמו. סכום ההשבה נקבע על פי הסכום הנומינלי של הכסף שהתקבל בעבר והוערך בסך של 111,558 ₪.


בנוסף, על פי תנאי החוזה שנחתם בין הצדדים, נקבע כי הפרת תנאי יסודי מתניות ההסכם הקימה לצד הנפגע זכאות לפיצוי קבוע. לדעת השופט, מחדלן של הנתבעות באי רישום הערת האזהרה במשך חצי שנה וחוסר יכולתן להסביר זאת עלה לכדי הפרה שהצדיקה מתן פיצוי קבוע.
בסופו של דבר, התביעה התקבלה והנתבעות חויבו בתשלום 137,793 ₪ לתובעים.