החשבון הסטנדרטי אותו ניתן לפתוח בבנק הינו עובר ושב. הכוונה היא למתן אפשרות להוצאות כספים בשווי המדויק שנכנס לחשבון. סוג נוסף של חשבון בנקאי אותו ניתן לפתוח הוא חשבון דביטורי. כלומר, חשבון בעל מסגרת אשראי, המאפשר לבעליו להוציא כספים יותר מהסכום שנכנס. קרי, מסגרת האשראי מאפשרת לבעל החשבון להוציא סכומי כסף גבוהים מהסך הנכנס.
יש לכם שאלה?
במקרים אלו, יש חשש כי בעל החשבון יצבור יתרת חוב, ולא יהיה מסוגל לפרוע אותה. על מנת להבטיח את יכולת הפירעון, נוהגים הבנקים לדרוש הפקדת ביטחונות או ערבויות. אולם, ישנם מקרים בהם הפקדה זו לא נדרשת. אז, ניתן לפנות לערכאות השיפוטיות על מנת לבקש את תשלום יתרת החוב. דוגמא לדיון ניתן לראות בפסק הדין הבא, אשר נידון בבית משפט השלום תל אביב יפו.
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה של בנק, לחיוב הנתבעת לשלם את יתרת חובה. על פי כתב התביעה, הנתבעת פתחה חשבון בבנק ביום 12.5.99. בין הצדדים נחתם חוזה, במסגרתו התחייבה הנתבעת לשלם לתובע את כל הסכומים שיגיעו ממנה. מנגד, לתובע ניתנה הרשאה להעמיד לפירעון מיידי סכומים אלו. ביום 3.05.05, לנתבעת הייתה יתרת חוב בסך 39,046 ₪. סכום זה לא כלל ריבית רבעונית. התובע שב ופנה מספר פעמים לנתבעת על מנת שתשלם את חובה. אולם, פניות אלו לא נענו. על כן, הוגשה התביעה.
מנגד, הנתבעת העלתה טענות באשר לאי תקינות פעולות הבנק. לשיטתה, היא פתחה את החשבון בבנק לאחר שקיבלה מבעלה לשעבר סכום בסך 50 אלף דולר. במהלך הפגישה בה נפתח החשבון, היא הוחתמה על מסמכים מבלי לקרוא אותם. בנוסף, תוכנם לא הובהר לה. לטענתה, רק לאחר מכן היא גילתה שהיה מדובר בחוזה דביטורי כללי. הנתבעת טענה כי מטרתה הייתה לפתוח חשבון עובר ושב רגיל ותו לא. לדידה, במעמד פתיחת החשבון היא לא נדרשה להבאת ערבים, להצגת תלושי משכורת או ביטחונות ולא נקבעה לה מסגרת אשראי. למרות זאת, ניתן לה כרטיס אשראי אך מגבלות השימוש בו לא הוסברו לה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע לא התריע בפניה על צבירת יתרת חובה ואף חייב אותה בריבית גבוהה. על כן, הנתבעת טענה להתרשלות מצד התובע.
לבסוף, הנתבעת טענה כי התובע פעל בחוסר תום לב לאחר שהחתים אותה על חוזה דביטורי ולא פתח לה חשבון עובר ושב רגיל. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע הפר את חובת הזהירות משום שלא הודיע לה על צבירת יתרת החוב, התרשל, ולא נהג כבנק סביר. זאת ועוד, נטען כי התובע לא פעל להקטנת נזקיה של הנתבעת, הפר את חובתו על פי חוק הבנקאות וגזל את כספיה.
דיון והחלטה - האם הבנק פעל כדין?
בפתח דבריה, קבעה השופטת כי השאלה אשר הייתה במחלוקת בין הצדדים הייתה האם התובע פעל בניגוד לדין כלפי הנתבעת. במידה שכן, האם פעולה זו עלתה לכדי פטור מחיוב הנתבעת בתשלום יתרת החוב בחשבון.
לטענת נציגת התובע, בעת פתיחת חשבונה של הנתבעת, הופקדו בו 200,000 ₪. על כן, לא היה צורך לבדוק את יכולתה הכלכלית. בנוסף, נטען כי הנתבעת לא ביקשה במפורש לפתוח חשבון פיקדון בו לא הייתה אפשרות למשיכת יתר. משכך, נפתח לה חשבון דביטורי. לטענת נציגת התובע, פקידי הבנק נהגו להסביר ללקוחות על משמעות פתיחת חשבון מסוג זה. קרי, חיוב בריבית על ידי התובע במקרה של משיכות יתר.
יתרה מזאת, נטען כי הנתבעת חתמה על הסכם קבלת מידע באמצעות האינטרנט על קניית ניירות ערך. מכך היה ניתן להסיק, לדעת הנציגה, כי הנתבעת הבינה בנושא הבנקאות. לא זו אף זו, הנציגה טענה כי פירוט תנועות החשבון נשלח באופן שוטף לכתובתה של הנתבעת, כפי שנמסרה על ידה לבנק.
בית המשפט: "הבנק פעל כראוי, הנתבעת הייתה מודעת לאופי החשבון"
על כן, השופטת קבעה שהבנק פעל כראוי. הלה קבעה כי הנתבעת הייתה מודעת לכך שנפתח לה חשבון דביטורי שלא אפשר משיכות יתר, משום שסמוך לפתיחתו, נוצרה בו יתרת חובה. הובהר כי לצורך כיסוי יתרת החוב, מכרה הנתבעת פיקדונות וניירות ערך אותם רכשה מבעוד מועד. אולם, באוגוסט 2004, הנתבעת מכרה את ניירות הערך האחרונים שהיו בידה.
החל מתאריך זה, בו מסגרת האשראי בחשבון הייתה בסך 15,000 ₪, לא היה באפשרות הנתבעת לכסות את יתרת החוב שצברה. על כן, התובע חסם את השימוש בכרטיס האשראי והפסיק לכבד שיקים שנמשכו מהחשבון. השופטת ציינה שבכך נמנע הגדלת יתרת חובה של הנתבעת. לטענת נציגת התובע, הנתבעת הייתה מודעת לבעיות אלו משום שפקידי הבנק היו בקשר טלפוני עמה והיא הפקידה כספים על מנת לכסות את יתרת החוב.
על סמך ראיות אלו, השופטת קבעה כי התנהלות הבנק הייתה תקינה וראויה. נפסק כי הנתבעת הייתה מודעת לאופי החשבון וקיומה של מסגרת אשראי. זאת לאור העובדה שהנתבעת העידה כי קיבלה את מסמכי פירוט תנועות החשבון ונהגה לפדות את חסכונותיה על מנת לכסות את יתרת החוב. בנוסף, השופטת דחתה את טענת הנתבעת לפיה מחדלי הבנק היו קשים והצדיקו את אי תשלום יתרת החוב. לבסוף, נקבע כי טענת הנתבעת באשר לחיוב הבנק בריבית גבוהה ומוגזמת לא הוכחה. לאור כל האמור לעיל, השופטת החליטה לקבל את התביעה במלואה. כלומר, הנתבעת חויבה בתשלום סך של 39,046 ₪ לתובע.
