עזיבת דיירת מוגנת את ביתה והותרת בנה בדירה תחשב זניחה לפי ס` 22 חוק הגנהת הדייר?

חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 קובע כי במצבים בהם דייר מוגן עוזב דירה, וזונח בה את ילדיו או את הוריו, אשר גרו איתו לפחות שישה חודשים בדירה האמורה, ואשר אין להם דירה אחרת לגור בה, הילדים או ההורים זכאים לזכות הדיירות המוגנת בעצמם. בית המשפט פירש את המונח "זנח" כמצב של ניתוק מעשי כולל של הקשר המשפחתי. השאלה העיקרית בתיק זה הייתה האם כאשר דיירת מוגנת עוזבת את דירתה, ומותירה בה את בנה, יש לראות בכך "זניחה".
התובעות ירשו את הדירה האמורה מהוריהן. הנתבעים שכרו את הדירה מהוריהן של התובעות, בשכירות מוגנת. הנתבע השלישי, הינו בנם של הנתבעים אשר בתחילה התגורר בדירה עמם. לאחר שאביו של הנתבע נפטר, ואימו עברה להתגורר במקום אחר, הנתבע נשאר יחד עם סבתו בדירה. כאשר סבתו הועברה לבית אבות, הנתבע המשיך להתגורר בדירה בגפו.
התובעות טענו כי הנתבעים איבדו את זכויותיהם בדירה כאשר העבירו אותן לבנם. לכן, התובעות דרשו את פינויו של הבן מהדירה. בנוסף, התובעות טענו להפרת הסכם השכירות בינן לבין הנתבעים, מכיוון שבהסכם זה צוין כי הם אינם יכולים להעביר את זכות הדיירות המוגנת לאחרים.
מנגד, הנתבע טען כי הוא רכש זכות של דיירות מוגנת בדירה לפי החוק, מכיוון שכאשר אימו עזבה את הדירה, היא ניתקה איתו קשר לחלוטין. לאור ניתוק הקשר ולאור העובדה שהנתבע התגורר בדירה ברציפות מהמועד בו נשכרה על ידי הוריו, הנתבע טען שהוא רכש מעמד של דייר מוגן.
בית המשפט דחה את טענת התובעות בדבר קיומה של עילת פינוי עקב אי תשלום דמי שכירות, מכיוון שלא מצא תשתית ראייתית שתמכה בטענה זו. בנוסף, בית המשפט מצא כי אימו של הנתבע זנחה את הדירה, ולכן איבדה את זכותה לדיירות מוגנת, אולם היה עליו לברר האם בנה של הנתבעת זכאי לזכות לדיירות מוגנת. בכדי לברר שאלה זו, בית המשפט בחן את ההלכה הפסוקה בנושא, לפיה כאשר בעל מקרקעין עותר לסילוק מחזיק במקרקעין, נטל ההוכחה עובר לכתפי הנתבע, שאמור להוכיח כי יש לו זכות חוקית במקרקעין. בסעיף 22(ב) לחוק הגנת הדייר מופיעים שלושה תנאים שהיה על הנתבע להוכיח בכדי לקבל את הזכות לדיירות מוגנת: זניחה מצד אימו, מגורים עם אימו טרם עזבה את הדירה ושלא הייתה לו ביום העזיבה דירה אחרת למגורים. בית המשפט מצא כי שני התנאים האחרונים התקיימו, ולכן, נותרה בפניו ההכרעה בשאלה האם אימו של הנתבע זנחה את הדירה וניתקה מבחינה מעשית את הקשר בינה לבין הנתבע. בית המשפט בחן את תצהיר הנתבע וקבע כי לא נמצא פירוש לנסיבות לעזיבת אימו של הנתבע את הדירה, ולא הוכח כי יחסי המשפחה בין הנתבע לבין אימו נותקו לחלוטין. כמו כן, בית המשפט הוסיף כי העובדה שהנתבע בחר מיוזמתו שלא להיות עם אימו בקשר, אינה מצביעה על כך שהאם זנחה אותו. בנוסף, לאור עדות אימו של הנתבע, נמצא כי למרות שהיא לא הייתה בקשר ישיר עם הנתבע, היא דאגה לכל מחסורו, ואף שילמה בעבורו את דמי השכירות.
לאור כל זאת, בית המשפט לא שוכנע כי אם הנתבע זנחה אותו, ועל כן נקבע כי הנתבע לא רכש זכות של דיירות מוגנת בדירה. בנוסף, בית המשפט לא קיבל את טענת הנתבע באשר לזכאותו לסעד מן הצדק, מכיוון שמעולם לא רכש זכות של דיירות מוגנת בדירה. לכן, בית המשפט הורה לנתבע לפנות את הדירה.