סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח – 1998 קובע כי במקרה שבו דייר חוקי בדיור ציבורי נפטר או עבר להתגורר במוסד סיעודי, בן זוגו, ילדו או הוריו יכולים בתנאים מסוימים להמשיך להתגורר בדירה. השאלה שעמדה בפני בית המשפט במקרה זה הייתה האם ניתן להחשיב את הנתבעים כ"דיירים ממשיכים" לפי החוק.
יש לכם שאלה?
התובעת, עמידר, השכירה דירה בשכירות סוציאלית למנוחים. הנתבעת הייתה בתם של המנוחים, והנתבע הוא בעלה. עמידר טענה כי מהרגע שבו המנוחה נפטרה, לנתבעים לא הייתה זכות להמשיך ולהחזיק בדירה. לטענתה, הנתבעים היו צריכים לפנות את הדירה וכי היה עליהם לשלם דמי שימוש בדירה, מיום תחילת מגוריהם בה ועד למועד הגשת התביעה.
הנתבעת טענה כי היא התגוררה עם אימה בדירה האמורה כשש שנים לפני שזו נפטרה, ולכן היא רכשה מעמד של דייר ממשיך, לפי ההגדרה בחוק הדיור הציבורי. הנתבע טען כי גם הוא זכאי למעמד של דייר ממשיך מתוקף היותו בעלה של הנתבעת. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובעת הכירה בהם כדיירים מתוקף הסכם מכללא, והמשיכה לגבות מהם דמי שכירות כשנה לאחר שהאם נפטרה. עוד נטען על ידי הנתבעים כי הם מחזיקים בדירה כדין, וכי יש להכיר בהם כדיירים ממשיכים גם משיקולי צדק טבעי.
האם מדובר ב"דיירים ממשיכים"?
בית המשפט דחה את טענות הנתבעים לפיהן תשלום שכר הדירה לאחר מות האם הקנה להם זכות של דיירים ממשיכים, לאור סעיף 19(א) לחוק השכירות, לפיו אם אחד מהצדדים ממשיך לקיים שכירות לאחר התקופה עליה הוסכם, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. בנוסף, בית המשפט מצא כי התכלית העומדת בבסיס חוק הדיור הציבורי הייתה לאפשר לחברות דיור ציבורי לנצל באופן הטוב ביותר את הדירות שברשותן, אשר כמותן אינה מספקת את כל הנזקקים להן.
לכן, נקבע כי גם אם הנתבעים עונים על הקריטריונים הנדרשים בכדי להיות זכאים לדיור ציבורי, היה עליהם לפעול אל מול הגורמים המוסמכים לכך, ואין הדבר אומר שהיו יכולים להמשיך לגור בדירה האמורה. בית המשפט דחה גם את טענתם של הנתבעים כי יש להכיר בהם כדיירים ממשיכים משיקולי צדק.
בית המשפט ציין כי נטל הוכחתו של סעיף 1 לחוק זכויות הדייר, הוטל על כתפי הנתבעת, ומצא כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח שגרה עם אמה 3 שנים לפני פטירתה. בנוסף, בית המשפט בחן את עדותו של אחיה של הנתבעת, וגם זו לא הספיקה בכדי להוכיח עניין זה. בית המשפט הוסיף וציין כי חומר הראיות שהוצג בפניו על ידי הנתבעים לא הספיק כדי לתמוך במסקנה כי הנתבעת גרה עם אמה במשך 3 שנים, וכי הנתבעת לא הצליחה להמציא ראיות אובייקטיביות להוכחת טענתה, מלבד מסמך אחד המצביע על מגוריה במקום כשנה לפני פטירת האם.
כמו כן, בית המשפט הצביע על ראיות שהובאו על ידי התובעת להוכחת העובדה שהנתבעת לא גרה עם המנוחה בדירה. בין ראיות אלו, ניתן היה למצוא דו"חות ביקורים בדירה, שנערכו על ידי עמידר, ובהם לא הוזכר כי הנתבעת מתגוררת בדירה. בית המשפט קבע כי דוחות אלו היו "רשומה מוסדית" לפי ההגדרה בסעיף 35 לפקודת הראיות, ולכן דחה את טענת הנתבעת לפיה דוחות אלו הינם "עדות שמיעה" בלבד, ועל כן דינם פסלות. לאור כל זאת, בית המשפט קבע כי הנתבעת לא הצליחה להרים את הנטל הראייתי שהוטל עליה, ועל כן קיבל את התביעה. למרות קבלת טענותיהן של התובעות, ולמרות שבית המשפט קבע כי הסעד הינו פינוי הדירה על ידי הנתבעים, צוין כי ראוי שהפינוי יעשה רק לאחר מציאת דיור חליפי לנתבעים
.jpg)
.jpg)
.JPG)
