לצד אמבולנסים המוגדרים כ"רכבי בטחון" (לדוגמא, אמבולנסים של מד"א), קיימים אמבולנסים מסוג שונה. מדובר אפוא באמבולנסים "פרטיים" אשר משמשים להובלת חולים בשכיבה, אך אינם זקוקים לכל אישור ממשרד הבריאות. אדם המעוניין לנהוג באמבולנס המוגדר כ"רכב בטחון", מחויב בקבלת היתר המונפק בידי משרד הבריאות. התעוררה השאלה, האם, על מנת לנהוג באמבולנס מסוג אחר, קרי, כזה שאינו "רכב בטחון", יש צורך בהיתר מיוחד מאת משרד הבריאות.

 

תיאור המקרה

 

שאלה זו נבחנה בערעור שהוגש בידי המדינה לבית המשפט המחוזי בחיפה. קודם לכן, בעת שהמקרה נדון בבית משפט השלום בירושלים, נפסק כי אמבולנס שאינו "רכב בטחון" כלל אינו "אמבולנס", וזאת מאחר ולא דרוש כל היתר לצורך הפעלתו. בכתב האישום המקורי כנגד המשיב, נטען כי הוא התיר לאדם אחר לנהוג ברכב שבבעלותו (אמבולנס פרטי – שאינו "רכב בטחון"), בלא רשיון מתאים, וכתוצאה מכך גם ללא פוליסת ביטוח תקפה. כאמור, בערכאה דלמטה נפסק, כי אין צורך בהיתר מיוחד. ולכן רשיון הנהיגה ופוליסת הביטוח של האדם שנהג ברכב, היו בתוקף. הנאשם זוכה, ועל כך הגישה המדינה ערעור.

 

טענות הצדדים

 

על פי טענתה המרכזית של המדינה, אין הבדל מהותי בין אמבולנס המהווה "רכב בטחון", לאמבולנס מכל סוג אחר. לשיטתה של המדינה, תכליתו של אמבולנס היא הובלת פצועים הזקוקים לטיפול במהלך הנסיעה. בכדי להגשים תכלית זו, גרסה המדינה, יש צורך בבקרה מסוימת על העוסקים במלאכה. הדרך להשגת בקרה זו, כפי שהותווה בתקנה 190 לתקנות התעבורה, היא חיוב הנהגים לעתיד להשתתף בקורס ולקבל היתר מאת משרד הבריאות.

 

מנגד, המשיב היה סבור כי אין צורך בהיתר מיוחד עבור נהיגה באמבולנס מן הסוג שהופעל על ידו. לטענתו, כך היה משך שנים רבות. לחיזוק גרסתו, המשיב טען כי ברשותו מסמך מאת לשכת תביעות התעבורה בחיפה, הקובע כי כל נהג בעל רשיון נהיגה בדרגה 02 רשאי לנהוג באמבולנס שאינו רכב בטחון.

 

דיון והכרעה – דרוש היתר לנהיגת אמבולנס שאינו "רכב בטחון"

 

בית המשפט קיבל את גרסת המדינה ברובה. עם זאת, השופט החליט להשאיר את זיכויו של הנאשם על כנו. מפסיקתו של בית המשפט היה ניתן ללמוד כי דרוש היתר מיוחד גם לצורך נהיגה באמבולנס שאינו "רכב בטחון". בית המשפט קבע כי לכל האמבולנסים תכלית משותפת – הובלת פצועים וטיפול בהם תוך כדי תנועה.

 

הודגש כי גם כאשר האמבולנס פרטי, אין להשוותו לרכב פרטי רגיל או מונית. בית המשפט הוסיף וקבע כי בפעולתו התקינה של אמבולנס מגולמים "אינטרסים ציבוריים רבי חשיבות" – הובלת פצועים בבטיחות, במהירות וביעילות לטיפול. אי לכך, נקבע כי בכדי להגן על אינטרסים אלו, היה מוצדק וראוי לחייב את נהגי האמבולנסים לעבור קורס מיוחד שיקנה להם היתר. נוסף על כך, בית המשפט קבע מספר דרישות נוספות. ראשית, על הנוהג באמבולנס להיות בן 21 שנים לפחות. שנית, דרוש ותק נהיגה של שנתיים לכל הפחות. שלישית, על הנוהג באמבולנס להיות בעל עבר תעבורתי נקי.

 

למרות ההלכה שהתווה בית המשפט, התוצאה המשפטית במקרה הקונקרטי לא השתנתה. הנאשם זוכה גם בבית המשפט המחוזי. בית המשפט הציג מספר נימוקים להחלטה. הנימוק המרכזי היה כי "ניתן ללמוד שהנאשם סבר בתום לב שאכן לא היה צורך בהיתר מיוחד על מנת לנהוג באמבולנס מן הסוג שהופעל על ידו". נוסף על כך, גם לאחר שינוי המצב החוקי (הוספת תקנה 190 לתקנות התעבורה, המחייבת בהשתתפות בקורס וקבלת היתר), נותר המצב בפועל על כנו. בית המשפט מצא כי אמנם התקנה מחייבת השתתפות בקורס, אך קורס כזה טרם נפתח.

 

לכן, נקבע כי "אין להלין על אדם שלא השתתף בקורס שמעולם לא התקיים". בנוסף, בית המשפט קבע כי ברשותו של הנאשם היה מסמך רשמי מאת ראש לשכת תביעות התעבורה בחיפה, המתיר לכל בעל רשיון נהיגה בדרגה 02, לנהוג באמבולנס כאמור.

 

בית המשפט אף ציין כי מדובר בסוגיה בה דעותיהם של השופטים בתיקים קודמים היו חלוקות. בהתאם לכל הממצאים הללו, זוכה הנאשם. יחד עם זאת, בית המשפט התווה הלכה חשובה. מעתה ואילך, נפסק, אדם המבקש לנהוג באמבולנס, מכל סוג, יהיה זקוק להיתר מאת משרד הבריאות.