נטל ההוכחה בתביעות משפטיות מורכב משני נטלים המשלימים אחד את השני. הראשון, נטל הבאת הראיות, לפיו הצד התובע צריך להביא את הראיות המתאימות על מנת לבסס תביעתו. בנוסף, קיים נטל שני, לפיו על התובע להעלות את נטל השכנוע להוכחת טענותיו. נטל ההוכחה המתבקש בתביעות אזרחיות הוא הוכחת הגרסה במאזן ההסתברויות. כלומר, על התובע להוכיח את גרסתו כמהימנה יותר מגרסת הנתבע. בפרשה זו, בית המשפט בחן את הנטל אותו הרימה התובעת, והיה צריך להכריע אם עמדה בדרוש על מנת להוכיח טיעוניה.
יש לכם שאלה?
הנתבעת ובעלה המנוח, הנתבע, התקשרו עם חברת סלקום, התובעת בפרשה זו. במסגרת ההתקשרות, היו חייבים בני הזוג בתשלום עבור השירותים השוטפים אותם סיפקה החברה, ובתשלום עבור עלות המכשירים אותם רכשו מסלקום. בפועל, הבנק לא כיבד את הוראת הקבע של בני הזוג ונסיונותיה של התובעת להשיג אמצעי תשלום אחר, כנטען, עלו בתוהו. לפיכך, החליטה התובעת להגיש תביעה זו. יש לציין כי בד בבד עם הגשת התביעה, החליטה התובעת לנתק את מכשיר הנתבעת מהרשת.
הנתבעת טענה כי הגיעה להסדר חוב עם אחד מעובדי התובעת, עובד בשם ערן, הסדר אשר במסגרתו הוסכם על מחיקת חלק מהחוב ועל חיבור המכשיר המנותק של התובעת לרשת (מה שלא נעשה בפועל). בתמורה לכך, הנתבעת טענה כי העבירה לעובד החברה הוראת קבע חדשה ומאושרת על-ידי הבנק, וכי התובעת כלל לא הפעילה הוראת קבע זו, כנראה מתוך התרשלותה.
"חברה גדולה, המספקת שירותים לציבור הרחב, מחויבת לא לפעול באטימות ובאופן טכני"
בית המשפט התייחס להתנהלותה של התובעת במהלך ההליך, וקבע כי היא דווקא מסייעת לתמיכת גרסת הנתבעת. כך למשל, התובעת שינתה את תצהיר העדה הראשית בתצהיר אחר שלא כדין וללא קבלת אישור מקדים לשינוי מבית המשפט. כמו כן, התצהיר החדש שהוגש כלל לא היה רלוונטי לתביעה, שכן עדה זו העידה בעצמה כי כלל לא הכירה את התובעת. לפיכך, ממילא עדה זו לא היתה יכולה להפריך את קיום ההסדר אשר הושג עם עובד התובעת, לו טענה הנתבעת. למעשה, העובדה כי לא הביאה התובעת את העובד ערן כעד בהליך זה, שכנעה את בית המשפט כי גרסתה של הנתבעת מהימנה יותר.
כמו כן, בית המשפט התייחס לראיות אותן המציאה התובעת בהליך זה. התובעת הציגה מסמך שכותרתו "היסטוריה אמצעי תשלום". לפי מסמך זה, היו לנתבעת שתי הוראות קבע עבור התקופות: 02.12.2002-24.02.2004, 02.03.2004-04.09.2005. לעומת זאת, הציגה הנתבעת אישור חתום ופורמאלי של בנק, לפיו קיימת הוראת קבע לזכות התובעת החל מיום 06.12.2005. ראיה זו למעשה צידדה בגרסת הנתבעת כי אכן העבירה הוראת קבע לעובד ערן, הוראת קבע אשר כאמור לא היתה רשומה כלל אצל התובעת.
בנוסף, בית המשפט התייחס לסוגיית תום הלב הנדרש בקיום חיוב הנובע מחוזה, וזאת לפי סעיף 39 רישא לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. על פי הסעיף, על צדדים לחוזה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בעת קיומו. התובעת מצידה החליטה להגיש תביעה זו, תוך שלא נתנה כלל מענה והתייחסות לפניות הנתבעת.
בית המשפט הדגיש כי כחברה גדולה, המספקת שירותים לציבור הרחב, נדרש ממנה לא לפעול באטימות ובאופן טכני כלפי לקוחותיה. בית המשפט גם הדגיש כי הנתבעת הסכימה להתפשר עם התובעת, טרם תחילת הדיונים המשפטיים, וזאת בעיקר משום שרצתה להימנע מההליך הממושך והקשה. גובה התשלום אותו הציעה הנתבעת היה על סך 2,000 שקלים, מעל ל-75% מסכום החוב, הצעה לה סירבה התובעת. בית המשפט ציין כי התעקשות התובעת על מאות בודדים של שקלים, בעוד מולם עומדת אישה קשת יום אשר לא פשעה, היתה נראית לא מובנת.
לפיכך, בית המשפט הכריע כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש להוכחת טענותיה. בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעת בהוצאות הנתבעים על סך 1,500 שקלים.
