מכוח חוק ההסדרים, העירייה זכאית לחייב את התושבים ובעלי העסקים בעיר בתשלום ארנונה. קביעת תעריפי החיוב נעשית על ידי העירייה, שמוגבלת בהוראות דין שמטרתן למנוע העלאת התעריפים בשיעור משמעותי מידי שנה. עם זאת, העירייה יכולה להשפיע על העלאת סכום הארנונה באמצעות שינוי סיווג נכס מסוים, בכפוף לאישור של שר הפנים ושר האוצר. להלן דוגמא לניסיון לעשות כן.
יש לך שאלה?
פורום ארנונה
פורום מיסוי מקרקעין
פורום מקרקעין
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לחיוב הנתבעת בתשלום ארנונה, אותה לא שילמה בין השנים 1998-2003 ובחלק מהחודשים בשנת 2004. התביעה הוגשה על ידי עיריית הרצלייה והנתבעת הייתה חברה שניהלה חניון תת קרקעי של שתי קומות באחד מרחובות העיר, כאשר הבניין כולו היה בבעלותה ויתר קומותיו הושכרו לדיירים ובעלי עסקים.
הלכה למעשה, החניון היה מיועד לדיירי ועובדי המקום, שנדרשו לשלם עבור מקום החניה. כלומר, החניון לא היה פתוח לציבור הרחב. לאחר הגשת התביעה, הנתבעת שילמה חלק מחובה והמחלוקת שנותרה בין הצדדים הייתה בנוגע לחיוב הארנונה בין השנים 1998-2000.
סיווג הנכס
לטענת העירייה, הנתבעת חבה בתשלום ארנונה ששיעורה נקבע על בסיס השימוש בבניין כ"מבנה תעשייתי" ולא כ"חניון בתשלום", בגינו ניתנה הנחה בשיעור החוב. זאת מאחר והנכס המדובר כלל לא היה פתוח לציבור הרחב ושטחי החנייה היו חלק בלתי נפרד מהעסקים בבניין. כלומר, מבחינה מהותית הנכס לא התנהל כיחידה עצמאית נפרדת. מנגד, הנתבעת טענה שהסכומים בהם העירייה ביקשה לחייב אותה היו מופרזים. לשיטתה, לא היה ניתן לראות בחניון כחלק מהשימוש העיקרי שנעשה בבניין, אלא כחניון רגיל למרות שהוא לא היה פתוח לציבור הרחב.
הגדרת הנכס לפי החוק
על פי חוק ההסדרים, בשנים לגביהן הייתה מחלוקת באשר לחוב הארנונה, חניון הוגדר כנכס מקורה או שלא, בו החניה נעשית תמורת תשלום. לאור זאת, השופט קבע שהחניון נשוא המחלוקת נכנס להגדרה. כלומר, שהיה על עיריית הרצלייה לחייב את הנתבעת בתשלום ארנונה לפי הגדרת הנכס כ"חניון" ולא כ"מבנה תעשייה".
הודגש שעצם החיוב כמבנה תעשייה היה בגדר שינוי סיווג הנכס במטרה להשפיע על סכום הארנונה, מבלי שנעשה בו שינוי בפועל. על כן, שינוי הסיווג היה אסור. יתרה מזאת, שינוי הסיווג היה חסר תוקף מאחר והעירייה לא פנתה לשר הפנים ושר האוצר על מנת לבקש אישור לכך, אלא רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שחשה שלא פעלה בסבירות המצופה.
לאור האמור לעיל, השופט קבע שחיוב הנתבעת בארנונה לשנים 1998-2000 היה צריך להיעשות על בסיס התעריף של חניון ולא מבנה תעשייה, בגינו העירייה חייבה שלא כדין. כלומר, התביעה נדחתה והתובעת אף חויבה לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין.
