בפסק דין, שניתן ע"י שופט בימ"ש השלום בחיפה, אברהם אליקים, העוסק בתביעה בעילת רשלנות רפואית, אותה דחה ושהוגשה ע"י תובע שהינו רב חובל, יליד 1949, תושב נתניה, שנפל בלב ים בדצמבר 1997, ושבר את ראש עצם הירך.
תביעתו הוגשה כנגד שרותי בריאות כללית ומרכז רפואי ספיר (בית החולים "מאיר"), בטענה כי החלטת ביה"ח שלא לנתחו משך 11 חדשים היתה רשלנית, כפי שנמסר לו ע"י רופא מרמב"ם.

השופט אליקים קבע כי הנתבעים פעלו כנותני שרות רפואי בהתאם לרמת הסבירות המצופה מהם באשר להחלטות, הטפולים והבדיקות שקבל התובע והם לא הפרו כלפיו את חובת הזהירות. ההחלטה שלא לנתח את התובע בחודש ינואר 98 היתה החלטה נכונה והמעקב הצמוד והמקצועי במרפאות החוץ לאחר אותה החלטה היה השלמה של הטפול הנכון שקבל התובע מהנתבעים לאורך כל הדרך, עד ההחלטה לביצוע הניתוח שאף היא היתה במועד הנכון.

עוד ציין כי חלק בלתי נפרד מעוולת הרשלנות הוא קיומו של נזק וקיומו של קשר סיבתי בין אותו נזק לבין המעשה או המחדל, ולא הוכח קיומו של נזק שמקורו בעיכוב ביצוע הניתוח למשך 11 חודשים. מיותר לציין כי הנתבעים אינם קשורים לנפילתו של התובע ולשבר שנגרם לו בראש עצם הירך בעקבותיה. בנסיבות אלו דין התביעה להדחות.

נסיבות הארועים:
במשך 40 יום בשהותו בסמוך להונג קונג טופל התובע מבלי שנמצא מימצא רפואי כלשהו. בהגיעו לישראל פנה התובע לחדר המיון בבית חולים "מאיר" בכפר סבא ואז הוברר כי בעקבות אותה נפילה נגרם לו שבר תת ראשי בעצם הירך. בהתחשב בכך שחלפו 40 יום והשבר לא היה "טרי" בחר מנהל המחלקה האורטופדית באותה עת, פרופ' הלל, להעדיף את הטפול השמרני ולהמתין לאיחוי וחיבור השבר בעצמו, כאשר התובע נמצא במעקב כל אותה עת .
משחלפו 11 חודש של מעקב והסתבר כי הבעיה לא נפתרה הוחלט על ביצוע ניתוח. בשלב זה בחר התובע לפנות להמשך טיפול בבית חולים רמב"ם שם נותח, ולאחר ביצוע קבוע והשתלת עצם חזר התובע לתפקד כרב חובל.

טענת התובע: התובע סבור כי חובה היה לנתחו כבר ביום 12.1.98 ולא לנקוט בהליך השמרני, חובה שהפרתה גרמה לו לטענתו לנכות רפואית אורטופדית בשיעור של 34% לצמיתות, בנוסף לנכות בשיעור של 10% בגין השבר שנגרמה בעת ההפלגה.

השופט אליקים קבע בפסק הדין כי לא מצא כל פגם בשיקול דעתו של פרופ' הלל בהחלטה שלא לנתח מיד. מניסיונו של פרופ' הלל לא רק שקיים סיכוי לחיבור השבר מעצמו כפי שקרה במקרים אחרים, הרי שהדחיפות לנתח שבר טרי איבדה ממשמעותה כשהתובע מגיע לאחר 40 יום בהם הוא מתפקד למרות השבר. בנסיבות אלו גם הסכנה בהיפרדות חלקי השבר לא נראתה כסכנה מיידית וחשוב לזכור כי התובע שוחרר לביתו אך הוא הושאר במעקב צמוד של הרופאים המטפלים.השופט ציין כי פרופ' הלל החליט את ההחלטה הנכונה. כרופא סביר ובהתחשב בנתונים שהיו לפניו, לא היתה הצדקה לנתח התובע כל עוד לא היתה חובה לעשות כן .
עוד הוסיף כי בחינת הטיפול שקבל התובע והרשומות הרפואיות שנערכו במהלכו מעלה כי הטיפול לווה במספר רב של צילומי הדמיות וכי לא נגרם נזק ראייתי לתובע.

השופט אליקים הוסיף וציין כי התובע זכה לטיפול מקצועי מעולה, וכי מנהל המחלקה האורטופדית פרופ' הלל- רופא בכיר עם ניסיון של 18 שנה, נכון לאותו מועד, ניסה לחסוך מהתובע ניתוח בהרדמה מלאה, בראש עצם הירך, על הסיכון הכרוך בו והוא דאג אישית לבדוק מצב השבר בהתאם לצילומי ההדמיה שנעשו לתובע באופן שוטף. העובדה כי בבית חולים רמב"ם מסיבות השמורות עם אומר הדברים נמסר לתובע כי מן הראוי היה לנתחו מיד עם הגעתו לארץ, אינה יכולה לשמש כתחליף להוכחת רשלנות ואין היא אלא בבחינת "חוכמה לאחר מעשה".

הנתבעים נתמכו בהגנתם ע"י פרופ' סגל מנהל המחלקה האורטופדית מהדסה ירושלים בעוד שהתביעה נסמכה בתביעתה על ד"ר לין , מומחה לכירורגיית כף יד מרמב"ם.

השופט אליקים קבע כי עדיפה בעיניו חוות דעתו של פרופ' סגל מטעם ההגנה, שעשה עליו רושם מקצועי ומהימן וביסס את העמדה של פרופ' הילל כי החלטתו היתה סבירה בנסיבות העניין, על חוות דעתו של ד"ר לין , מטעם התביעה, עליה אמר- כי מעדותו נראה כי הוא מחפש להתאים את העובדות למסקנה אותה חיפש.