במרבית מקרי סיום ההעסקה, הן במקרי פיטורין והן במקרי התפטרות, נדרשים הצדדים לבצע פעולות נוספות על מנת להסדיר את סיום יחסי העבודה שלהם כדין. כך למשל, לעתים המעסיק נדרש לשלם לעובד אשר סיים את עבודתו תשלומים נוספים, הנקראים תשלומי גמר חשבון, וזאת על מנת שהאחרון יקבל את המגיע לו במסגרת חוזה ההעסקה ו/או במסגרת הזכויות הסוציאליות להן הוא היה זכאי על-פי דין. סוגיית תשלום גמר החשבון בסיום ההעסקה היא זו אשר עמדה בבסיס פרשה זו.
יש לכם שאלה?
עובד חברה פוטר לאחר כאחד עשר חודשי עבודה. במסגרת הליך זה, העובד בחר לתבוע את מעסיקתו בטענה כי לא נערך איתו גמר חשבון כנדרש וכי מגיעים לו כספים נוספים. לטענתו, הוא לא קיבל תשלום עבור ימי החופשה שנותרו לו ועבור ימי ההודעה המוקדמת. כמו כן, העובד טען כי החברה הייתה צריכה לשלם לו הפרשי שכר (בגין אי תשלום מלוא שכרו בשלושה חודשים) ותשלום עבור ניכוי שניכתה משכרו שלא כדין. המעסיקה, מנגד, טענה כי העובד פוטר לאחר שנפגש עם אחד מלקוחותיה וגרם לה נזק תדמיתי וכלכלי במכוון. כמו כן, המעסיקה טענה כי גמר החשבון נערך כדין וכי לעובד שולמו כל זכויותיו.
ההכרעה:
העובד והמעסיקה הגישו כל האחד תלושי משכורת שונים, כאשר חלק מן התלושים הודפסו על-ידי המעסיקה לאחר שהוגשה תביעה זו. בית הדין בחר בתלושים אשר הודפסו טרם הגשת התביעה כיותר מהימנים וכלל חישובי הזכויות נערכו לפיהם. ההבדל בין התלושים השונים לא הסתכם בפרמטר אחד, אלא במספר פרמטרים: ימי החופשה המנוצלים, שכר היסוד השונה, מספר ימי עבודה השונה, סכום הנסיעות ועוד. בית הדין התייחס לכך והסתפק בהתרעת החומרה שבדבר בפני המעסיקה.
לאחר שביצע חישוביו, בית הדין הגיע לכלל מסקנה כי לעובד נותרה זכאות לדמי ימי חופשה וכי על המעסיקה לשלם את הנדרש. כמו כן, וכפי שהעידו הצדדים, התובע פוטר לאחר שעבד כאחד עשר חודשים, תקופה בה על שני הצדדים היה לתת הודעה מוקדמת טרם עזיבת העובד את מקום העבודה. בהקשר זה, נקבע כי על המעסיקה תשלם לעובד תשלום עבור ימי ההודעה המוקדמת בהם לא איפשרה לו לעבוד. טענתה של המעסיקה כי העובד פוטר עקב מעשיו והנזק שגרם לה, לא הוכחו על-ידה ולכן לא היתה לכך נפקות בהכרעה. לגבי הסכומים הנוספים, בית הדין קבע לפי מהימנות הצדדים, כך שבסופו של דבר לתובע שולמו רק חלק מן הסכומים הללו.