אדם שפוטר מעבודתו, ואיבד את מקור הכנסתו שלא מרצונו החופשי, יכול להגיש תביעה לתשלום דמי אבטלה. מדובר בגמלה המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי, עבור כל ימי העבודה האפשריים בחודש, פרט לשבתות וחגים. הסכום לתשלום מחושב על פי שכר הברוטו של אותו אדם טרם איבד עבודתו. יש לציין שלא כל התביעות לתשלום דמי אבטלה מתקבלות. דוגמא למקרה כזה ניתן לראות בפסק הדין הבא.


יש לכם שאלה?
פורום זכויות עובדים
פורום בית דין לעבודה
פורום פיצויי פיטורין

 

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום דמי אבטלה. על פי עובדות המקרה, התובע עבד כקבלן עצמאי בתחום הרצפות משנת 1991. הוא אף העסיק ארבעה פועלים בעסקו. לאחר שחלה במחלת הסכרת, הוא החליט להעביר במתנה את עסקו לבנו, שהיה בן 28 אותה עת. לפיכך, בשנת 2001 העסק נרשם על שם הבן.


לטענת התובע, לאחר העברת העסק הוא עבד כשכיר אצל בנו עד חודש מאי 2003 והשתכר כ-3,300 ₪ בחודש. אולם, לאחר שהבן הסתבך בחובות כספיים, העסק הועבר בשנית לידי בן נוסף של התובע, שהיה בן 23 אותה עת. גם העברה זו נעשתה ללא כל תמורה כספית. קרי, עסקת מתנה. שינוי זה בוצע ביוני 2003 והחל מחודש זה, התובע טען שהוא עבד כשכיר אצל בנו הצעיר. עבודתו נמשכה עד סוף חודש יוני 2004, אז פוטר עקב החמרה במצבו הרפואי.


בחודש אוגוסט 2004, התובע פנה לביטוח לאומי והגיש תביעה לתשלום דמי אבטלה. התביעה נדחתה בטענה שהתובע לא היה מבוטח בביטוח אבטלה כנדרש מכוח סעיף 158 לחוק ביטוח לאומי. בנוסף, באת כוח המוסד לביטוח לאומי טענה שממילא לא התקיימו יחסי עבודה בין התובע לבנו ושהפסקת העבודה נעשתה ברצון. לפיכך, הוגשה התביעה דנן.


דחיית התביעה


לאחר שמיעת טענות הצדדים, הוחלט לדחות את התביעה. שכן, נקבע שלמרות העברת העסק לבניו של התובע, בזה אחר זה, האב הוא שהמשיך לנהל את העסק בפועל. כך למשל, התובע נהג לשוחח עם הקבלנים ולסגור עמם מחירים, לקבל לידיו את התשלום ולחלקו לפי ראות עיניו.


אמנם, התובע העיד בפני בית הדין וטען שהיה שכיר יומי, במעמד זהה ליתר העובדים ושכרו שולם לו רק תמורת הימים בהם עבד בפועל. גם בניו של התובע העידו על כך. אולם, עדות זו עמדה בסתירה לעדות התובע ובניו בפני חוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי, וההודאה שמסרו בפניו אודות דרך ניהול העסק.


בנסיבות אלו, בית הדין פסק שהעדויות שהתובע ובניו מסרו לחוקר המוסד לביטוח לאומי היו מהימנות יותר ועדיפות על פני מה שנאמר באולם בית הדין. על כן, כאמור, נקבע שהלכה למעשה, התובע היה המעביד ובניו היו עובדים שכירים ולא להיפך. בנוסף, נפסק שלא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבניו, והיה מדובר בעסק משפחתי שנוהל ביד רמה על ידי האב, ללא קשר לרישום הרשמי של הבעלות אצל הרשויות. לאור האמור לעיל, התביעה נדחתה ונקבע שהתובע לא היה זכאי לתשלום דמי אבטחה מהנתבעת.