על מנת להימנע מרכישת רכב פגום, נהוג לקחת את המכונית למוסך טרם החתימה על חוזה המכירה (וזאת בכדי לבדוק תקלות ולגלות פגמים). כמו כן, על המוסך מוטלת חובה לבצע את עבודתו נאמנה ולגלות את כל התקלות. עם זאת, ישנם לא מעט מקרים בהם לאחר רכישת הרכב, הקונה מגלה שורה של תקלות שלא הובאו לידיעתו בעת הבדיקה הראשונית במוסך. במקרים כגון דא נשאלת השאלה האם באפשרותו לתבוע את המוסך.

 

מה קורה אפוא במקרה בו בדיקת המוסך הכשילה את סיום עסקת מכירת הרכב, עקב חשיפה של מספר ליקויים מהותיים. האם במקרה זו עומדת לבעל הרכב זכות תביעה נגד המוסך? שאלה זו נדונה בפסק הדין דנא.

 

במקרה זה, הוגש לבית המשפט ערעור על החלטת הערכאה הקודמת לקבל את תביעת המשיב לפיצוי בגין התנהגות המבקשת. על פי כתב התביעה, בין הצדדים נחתם הסכם חליפין במסגרתו המשיב רכש רכב מסוג מזדה לנטיס ומנגד, הוסכם כי הצד השני ירכוש את רכב אשתו המנוחה של המשיב. במסגרת העסקה השנייה, הועברה תמורה של 22,000 ₪ למשיב, תוך הפחתת עלות תיקונים עתידיים ברכב, שיקבעו על פי בדיקת מוסך.

 

הקונה העתידי לקח את הרכב לבדיקה במוסך המבקשת. במהלך הבדיקה נמצאו פגמים וליקויים ברכב שעלותם הוערכה בסכום של 20,000 ₪. על כן, סירב הקונה לרכוש את הרכב. אז, המשיב פנה למוסך אחר שמצא גם הוא ליקויים ברכב, אך העריך אותם בשווי של 1,450 ₪ בלבד.

 

בסופו של דבר, המשיב מכר את הרכב לצד ג' במחיר של 18,700 ₪. לאחר מכירת הרכב, המשיב הגיש כנגד המבקשת תביעה על סך 16,131 ₪, וזאת בגין המכירה במחיר הנמוך. סכום התביעה שיקף אף את עלות הנזקים שהתגלו ברכב ונגרמו לטענת המשיב, על ידי המבקשת. בנוסף, התבקש פיצוי בגין אבדן ימי עבודה וסיכול החוזה. שכן, המשיב טען כי הבדיקה הרשלנית שבוצעה על ידי המבקשת מנעה את הוצאת עסקת החליפין לפועל. בית משפט קמא קיבל את טענות המשיב. על כן, המבקשת חויבה בתשלום עלות תיקון הנזקים שנגרמו לרכב ובשווי הפרש מחיר המכירה. אז, ערערה המבקשת.


דיון והכרעה


בית המשפט אשר דן בערעור קבע כי עילות התביעה של המשיב היו במישור הנזיקי ולא במישור החוזי. זאת משום שבין המשיב למבקשת לא היה כל קשר בעת הפניה הראשונית למוסך ולא נחתם ביניהם חוזה. לאור זאת, הרי שהחלטת הערכאה הדיונית כי המבקשת הטעתה את המשיב ופעלה בחוסר תום לב בזמן המשא ומתן, הייתה חסרת נפקות. בית המשפט הבהיר כי העילות הנזיקיות שעמדו למשיב היו רשלנות וגרם הפרת חוזה.

 

באשר לעילה הראשונה, השופט פסק כי המשיב לא הוכיח שוני מהותי בין תוצאות בדיקת שני המוסכים ושניהם גילו תקלות משמעותיות כגון נזילת שמן מהמנוע. בנוסף, לא הוכח כי מוסך המבקשת איתר ליקויים שלא היו קיימים. הפער בין עלויות התיקון נבע לדעת השופט, מהעובדה שרק חלק מהליקויים שגילה המוסך השני תוקנו. על כן, נפסק כי לא הייתה רשלנות מטעם המבקשת.

 

יתרה מזאת, נקבע כי לא היה קשר סיבתי בין רשלנות שייחס המשיב למבקשת, לבין הנזק. זאת לאור העובדה שבעת מכירת הרכב, הופחתה ממחירו רק חלק מעלות התיקונים. כלומר, השופט טען שגם לו עסקת החליפין הייתה יוצאת לפועל, על המשיב הייתה חובה לתקן את הרכב או להפחית סך מסוים ממחירו, גם על פי בדיקת המוסך השני.

 

דהיינו, הוא היה סובל מהפסד כספי דומה. לאחר שנקבע כי בדיקת המבקשת לא הייתה רשלנית, השופט הבהיר שלא התקיים יסוד ההפרה הנבדק כחלק מעוולת גרם הפרת חוזה. קרי, השופט קבע כי גם עילה נזיקית זו לא קמה למשיב. יתרה מזאת, גם לו היה נקבע שפעולות המבקשת הן שגרמו להפרת החוזה בין המשיב לקונה, הרי שעמדה לה הגנת הצידוק. זאת לאור העובדה שהוטלה על המוסך חובת זהירות לערוך בדיקה מקיפה לצורך חשיפת פגמים. לאור זאת, השופט החליט לדחות את תביעת המשיב ולקבל את הערעור.