כאשר שני אנשים או יותר מחזיקים במשותף בנכס מקרקעין, הם בעלים משותפים. חוק המקרקעין מאפשר לדרוש פירוק שיתוף זה מסיבות שונות, בכפוף למגבלות. במקרים בהם הבעלים המשותפים של הנכס הם גם בני זוג, והדירה משמשת למגוריהם, חל עליהם סעיף 40א לחוק. הסעיף קובע שכאשר מתבקש פירוק שיתוף בדירת מגורי בני הזוג בדרך של מכירת הנכס, בית המשפט ימנע מהוצאת ההליך לפועל עד לאחר מציאת מקום מגורים חלופי לילדים הקטינים של בני הזוג ולהורה המשמורן. שאלת פרשנות סעיף זה התעוררה בפסק הדין דנא, שנידון בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגש לבית המשפט המחוזי ערעור על שני פסקי דין שניתנו והעלו שאלה משפטית משותפת אודות אופן החלתו של סעיף 40א לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, כאשר כונס נכסים נדרש לממש דירת מגורים של בני זוג, עקב חוב של אחד מהם. בשני המקרים שנידונו, היה מדובר בחייבים שהליכי הגבייה בעניינם לא צלחו. על כן, הגישו כונסי הנכסים תביעות לפירוק שיתוף. במקרה הראשון, קיבל בית המשפט את התביעה מכוח סעיף 40א לחוק המקרקעין. במקרה השני, דחה בית המשפט את התביעה מכוח אותו סעיף. לכן, הוגשו הערעורים דנן.
המסגרת הנורמטיבית
על פי סעיף 40א לחוק, כאשר בית משפט מורה על פירוק שיתוף דירת בני זוג המשמשת להם כמקום מגורים בדרך של מכירה, יש להימנע מביצועה כל עוד לא נמצא הסדר מגורים לילדים הקטינים של בני הזוג ולמחזיק בהם. בנוסף, הסעיף מפנה לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, התשל"ב – 1972. על פי הסעיף, בעל נכס המחזיק בו בעת מכירתו בהליך משפטי כגון הוצאה לפועל, ימשיך להתגורר בנכס גם לאחר מכן. חשוב להבהיר שבמסגרת הליך זה, בעל הנכס מאבד את זכויותיו הקנייניות. קרי, הוא הופך לדייר בעוד שבעלות הנכס עוברת לאדם אחר. אולם, בפירוק שיתוף מכוח סעיף 40א לחוק המקרקעין, לא חל סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.
המערערות בשני המקרים טענו כי לא היה מקום להחיל את סעיף 40א על ידי כונס הנכסים ולפנותם מהדירה. נטען כי סעיף 40א נועד להסדיר את יחסי בני הזוג השותפים במקרקעין ולא לאפשר לצד שלישי, לרבות נושה בן הזוג, לפגוע בדיירי הבית. המערערות טענו להחלת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר במקרה זה. קרי, מכירת הנכס בכפוף למגוריהן בו.
מנגד, המשיבים טענו כי על פי לשונו של סעיף 40א לחוק המקרקעין, לא הייתה הבחנה בין המקרים השונים של פירוק שיתוף וכי סעיף זה גבר על סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. בנוסף, המשיבים טענו שמכוח תפקידם ככונסי נכסים, הם היו רשאים להיכנס בנעלי החייבים ולבצע כל פעולה, לרבות פירוק השיתוף במקרקעין.
דיון והכרעה
לדעת השופטות, מטרת חקיקתו של סעיף 40א הייתה לדאוג לילדים הקטינים של בני הזוג, שעה שהתבקש פירוק שיתוף. מכוח תכלית זו, הרי שלא היה מקום לאפשר לכונס נכסים לעשות שימוש בהוראות סעיף החוק בעת פירוק שיתוף מבלי להבטיח דירה חלופית לילדים ולבן הזוג המחזיק. לפסיקתן, מטרה זו עלתה בקנה אחד עם התכלית האובייקטיבית של החוק – איזון בין הצורך להבטיח הגנה לילדים ומניעת שימוש לרעה בהוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.
נפסק כי היה באפשרותו של כונס הנכסים לעשות שימוש בסעיף חוק זה. שכן, הוא נכנס לנעלי החייב ולכן הוא היה יכול לדרוש את פירוק השיתוף בדירת בני הזוג. זאת גם אם החייב עצמו לא רצה בכך. כמו כן, השימוש בסעיף זה על ידי כונס הנכסים עלה בקנה אחד עם המגמה המשפטית לצמצם את תחולת הוראות חוק הגנת הדייר. לכן, הערעור הראשון נדחה בעוד שהשני הוחזר לערכאה הדיונית לצורך ביצוע פירוק השיתוף מכוח סעיף 40א לחוק המקרקעין.
.jpg)
.jpg)
.JPG)
