סעיף 79א לחוק בתי המשפט מאפשר לשופט לפסוק בתיק על דרך הפשרה, במידה ובעלי הדין נותנים הסכמתם לכך. הפשרה מאפשרת ניהול הליך מזורז, עם סדרי דין מהירים ודילוג על שלבים שונים כגון שמיעת עדים, הוכחות וחקירות נגדיות. הלכה למעשה, מטרת ההליך היא להפחית את העומס הקיים על בתי המשפט ולהגיע להכרעה מהירה. לפיכך, השופטים מעודדים שימוש בכלי זה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא, אשר נידון בבית משפט שלום בתל אביב.
יש לך שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה עקב סכסוך כספי שהתגלה בין הצדדים. על פי כתב התביעה, ראשיתו של הסיפור בשנת 1999, אז החליטו הצדדים להקים יחדיו חדרי ספא במלון בים המלח. אותה עת, המלון היה בשלבי בנייה. על פי הסכם ההתקשרות, חדרי הספא היו עתידים להיות תחת חסותה של חברת קוסמטיקה עולמית שמקורה בפריז, ונציגתה הייתה התובעת. הצדדים הסכימו שעלות הציוד הנדרש לצורך הקמת המתחם תחולק שווה בשווה ביניהם. בנוסף, הם החליטו למכור בספא העתידי מוצרי קוסמטיקה מתוצרת חברת החסות ולהיות המפיצים הבלעדיים של החברה באזור ים המלח. כמו כן, הם תכננו תוכנית עסקית שכללה הדרכה, שיווק ופרסום, אופן הזמנת סחורה והנחיות לקידום הקשרים העסקיים ביניהם. עם זאת, הצדדים לא קבעו מועד לסיום החוזה, אך החליטו שכל אחד מהם רשאי להפסיקו על ידי מתן התראה בכתב 3 חודשים מראש.
התובעת טענה שהיא מילאה את חלקה בהסכם והתקינה את חדרי הספא אך באיחור. לדידה, האיחור נבע מעיכובים שהיו תלויים בנתבעת. מנגד, הנתבעת טענה שהאיחורים נבעו מפעולות התובעת בלבד. לאחר הקמת הספא, התובעת פנתה לנתבעת בבקשה להשתתף בעלות ההקמה, כמפורט בחוזה. הבקשה לא נענתה ולכן התובעת פנתה לבית המשפט. היא תבעה את הוצאות רכישת מכונה לספא, מימון עטיפות והכשרת עובדים מטעמה. בסך הכול, סכום התביעה עלה לכדי 168,619 ₪.
מנגד, הנתבעת טענה שעל פי ההסכם, התובעת התחייבה לרהט את חדרי הספא שהוקצו לה בתוך חודשיים מיום מסירתם ותו לא. כלומר, הנתבעת כפרה בטענות התובעת וטענה כי מעולם לא התחייבה למכור בספא את מוצרי הקוסמטיקה באופן בלעדי. הנתבעת הוסיפה וטענה שבמסגרת ההסכם, הוחלט לחלק את עלות הציוד הקבוע בין הצדדים אך שאר עלויות ההקמה היו על כתפי התובעת. הנתבעת טענה שהתובעת הפרה את ההסכם לאור איחורה בריהוט המתחם וכתוצאה מכך, היה עליה לרהט את המקום בעצמה.
לטענת הנתבעת, התובעת כלל לא התייעצה עמה אודות עלות הציוד ולא הציגה חשבוניות מספקים שונים ובעלי מקצוע. לדידה, התחייבותה לשאת במחצית מעלות הייתה כרוכה בהטבות שהיו אמורות להתקבל מהתובעת, אך הן לא ניתנו לבסוף. אי לכך, הנתבעת טענה שנגרמו לה נזקים כלכליים כבדים בשל התנהגות התובעת ומשכך, היא הגישה תביעה שכנגד בגין אובדן רווחים. סכום התביעה הועמד על סך של 236,604 ₪.
דיון והכרעה
יש לציין שההחלטה דנן ניתנה במסגרת הסכם פשרה, מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט. בפתח דבריו, השופט קבע שהמחלוקת בין הצדדים נבעה מההסכם הרעוע שנחתם ביניהם. שכן, הוא לא היה מקצועי וברור ולא היה ניתן לנהל על פיו מערכת יחסים עסקית תקינה. מסקנה זו עלתה גם מעדויות הצדדים שנשמעו בעל פה. השופט הבהיר ששני הצדדים היו אנשי עסקים מנוסים וותיקים. עם זאת, הם לא הגבילו בחוזה את היקף ההשקעה הכספית של כל אחד מהם ואת היקף העלות. יתרה מזאת, נקבע שהנתבעת הסכימה להתקנת הציוד בספא מבלי לקבל קודם לכך מידע על עלותו, ועל פי החוזה, הייתה לה חובה לשאת במחצית מהסכום שהושקע. לכן, טענתה בדבר היעדר התייעצות אודות עלויות הציוד טרם ההתקנה, כפי שהועלתה בכתב ההגנה, נדחתה. בד בבד, השופט פסק שהתובעת לא הייתה יכולה לעשות ככל שעלה על רוחה. קרי, בהסכם הוחלט לחלק את עלות הציוד שווה בשווה בין הצדדים אך מכאן לא היה ניתן להסיק כי התובעת הייתה יכולה להזמין ציוד כראות עיניה. משכך, השופט פסק ששני הצדדים היו אשמים במידה שווה במחלוקת העסקית שהתגלתה, ולא היה להם להלין אלא על עצמם.
השופט קבע שבנסיבות אלו ההחלטה על סיום הסכסוך על דרך הפשרה הייתה בחירה נכונה. שכן, כך היה ניתן לשקול גם שיקולים מוסריים ואנושיים במסגרת ההכרעה. לבסוף, לאחר שנשקלו שיקולים אלו ונוספים, הורה השופט לנתבעת לשלם לתובעת סך של 44,760 ₪ בגין עלויות ההקמה ובכך סולקו תביעות הצדדים זה כלפי זה, באופן סופי ומוחלט.
.JPG)
.jpg)
