בעל הזכויות הקנייניות במקרקעין יכול להשכיר את הנכס למשתמש אחר תמורת תשלום. כלומר, שכירות. לעיתים, גם השוכר יכול להשכיר את המקרקעין בשכירות משנה לאדם אחר. כאשר אדם מחזיק בנכס בו אין לו זכויות קנייניות, והוא לא משלם דמי שכירות, רשאי בעל הנכס לגבות דמי שימוש ראויים. הכוונה היא לתשלום סכום סביר אשר אותו היה משלם המשתמש לו היה נחתם חוזה בין הצדדים. בנוסף, במקרים בהם המחזיק בנכס לא קיבל לכך רשות מהבעלים, או שהוא נמנע מתשלום דמי השימוש, יכול בעל זכויות הקניין במקרקעין לדרוש את סילוק ידו. סעדים אלו התבקשו בפסק הדין דנא, אשר נידון בבית משפט שלום נצרת.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום דמי שכירות או שימוש במקרקעין ולסילוק יד. על פי כתב התביעה, התובע, אגודה שיתופית שסווגה כקיבוץ, שכר ממנהל מקרקעי ישראל שטח בגודל של 4204 דונם. הסכם השכירות התחדש מדי זמן מה. על חלק מהשטח השכור, בנה התובע יחידות דיור בגדלים שונים. הנתבעים התגוררו ביחידות הדיור הללו, אך היחסים המשפטיים בין הצדדים, ובפרט זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות, לא הוסדרו בחוזה מעולם. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי הנתבעים לא רכשו לעצמם זכויות קנייניות בדירות בהן התגוררו כבני רשות בתמורה.
לטענת התובע, הוא היה בעל זכויות הקניין בדירות ולכן היה זכאי לדמי שכירות מהנתבעים בגין אחזקת הדירות והשימוש בהן לתקופה ארוכה. התובע טען שאת דמי השכירות היה צריך לחשב על פי החלטת הנהלת הקיבוץ. לדידו, במהלך השנים האחרונות, הנתבעים לא שילמו את הסכומים האמורים וסירבו לחתום על חוזה שכירות. הפניות לנתבעים לתשלום סכומים אלו לא נענו על ידם, ולכן לא היה מנוס מפני פנייה לבית המשפט. כמו כן, נטען כי לאור סירוב הנתבעים לשלם את הסכומים האמורים, לא היה מקום לאפשר להם להמשיך להחזיק בדירות כבני רשות ולהשתמש בהן. משכך, בית המשפט התבקש להורות על פינויים וסילוק ידם של הנתבעים מהדירות.
מנגד, הנתבעים הכחישו את הטענות העובדתיות שהועלו על ידי התובע כנגדם. לדידם, לא היה מקום לחייבם בדמי שכירות בגין הדירות מאחר והם התגוררו בהן יחד עם בני זוגם, חברי הקיבוץ. לחלופין, הנתבעים ביקשו מבית המשפט לקזז את חובם. כמו כן, הם טענו להתיישנות. בנוגע לסעד סילוק היד שהתבקש מבית המשפט על ידי התובע, הנתבעים טענו כי הם שהו בדירות כבני רשות. לדידם, רשות זו ניתנה להם על ידי בני זוגם חברי הקיבוץ, שהחזיקו בדירות. לכן, הם טעו כי לא היה מקום להיעתר לסעד זה.
דיון
לאחר שמיעת הטענות הצדדים והעדויות, השופט החליט לקבל את התביעה. הוא קבע שלנתבעים לא הייתה כל זכות קניינית בדירות שהוחזקו על ידם ומעמדם היה של בעלי רשות בתמורה ומכללא. רשות זו נלמדה משתיקתו של התובע ואי מחאתו או פעולתו לסילוק הנתבעים. על כן, השופט פסק שהתובע היה זכאי לקבלת דמי שכירות או שימוש ראויים.
התובע טען שחישוב דמי השימוש היה צריך להתבסס על החלטת הנהלת הקיבוץ. השופט פירט החלטות אלו: ההחלטה הראשונה, שהתקבלה בשנת 1997, קבעה את מחירון דמי השכירות בהתאם לגודל הדירות. נקבע כי מחיר דמי השכירות של דירה גדולה יהיה 1,320 ₪ ועבור דירה קטנה, 825 ₪.
בשנת 2000, התקבלה החלטה נוספת בה הוחלט לגבות מכל תושב שלא היה חבר קיבוץ דמי שכירות בסך 200 דולר לחודש, בגין שימושו בדירה. השופט קבע שההחלטה אותה היה ראוי להחיל במקרה זה, הייתה הראשונה. כלומר, תשלום דמי שכירות עבור המגורים בדירה, כאשר התעריף היה ראוי ומקובל גם בקיבוצים אחרים. במקביל, השופט פסק שההחלטה השנייה לא הייתה סבירה. שכן, לא הייתה הבחנה בין הדירות השונות ונקבע תעריף אחיד, גבוה מדמי שכירות בערים וקיבוצים אחרים.
לכן, השופט הורה לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים לתובע עבור מגוריהם בדירות, ועל בסיס דמי השכירות שנקבעו בהחלטת ההנהלה הראשונה. לבסוף, הנתבע הראשון חויב בתשלום דמי שימוש בסך 34,474 ₪. הנתבעת השנייה חויבה בתשלום 44,335 ₪, והנתבע השלישי בסך של 33,433 ש"ח.
באשר לסעד הפינוי, השופט קבע שבאפשרותו של התובע, כבעל הזכויות הקנייניות בדירות, היה לבטל את רשות השימוש שניתנה. שכן, הנתבעים עצמם נמנעו מתשלום דמי השימוש הראויים למשך זמן רב ובאופן מודע. גם לאחר שהתובע פנה אליהם בבקשה להסדיר את חובם, הנתבעים לא הראו רצון לשלם את דמי השימוש ולא תיקנו את ההפרה. על כן, השופט פסק שבקשת הפינוי הייתה חוקית וחוקתית והורה לכל אחד מהנתבעים לפנות את הדירה בה התגורר.
.jpg)
.jpg)
.JPG)
