חופש הביטוי הוא מיסודות המשטר הדמוקרטי וחשיבותו הוכרה בפסקי דין רבים. עם זאת, אדם אינו יכול להתבטא ככל העולה על רוחו שכן, כנגד חופש הביטוי עומדים אינטרסים שונים כגון הזכות לשם טוב ולמוניטין, פגיעה ברגשות הציבור והגנה על ביטחון המדינה. על מנת לאזן בין שיקולים אלו, ובפרט חופש הביטוי אל מול זכות האדם לשם טוב, נחקק חוק איסור לשון רע.

 

יש לכם שאלה?

פורום לשון הרע | הוצאת דיבה

 

חוק זה אוסר על התבטאויות פוגעניות וקובע כי הן עלולות לעלות לכדי עוולה אזרחית ועבירה פלילית. עם זאת, ישנם מקרים חריגים בהם החוק מעניק למתבטא הגנה מפני סנקציות. זאת כאשר ההתבטאות הייתה מוצדקת, התבססה על דברי אמת והייתה בעלת ערך ציבורי. דוגמא לתביעה מכוח חוק זה, ניתן לראות בפסק הדין דנא.


במקרה זה, התובע הגיש תביעה נגד הנתבע מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965. על פי הנטען בכתב התביעה, בין התובע לנתבע התנהל בעבר סכסוך משפטי. במסגרת הליך הגישור שנוהל בשנת 2001, אמר הנתבע לתובע כי הוא "סוטה מין". האמירה נאמרה בנוכחות המגשר ובאי כוח הצדדים.

 

לאחר מכן, בשנת 2004, הנתבע אמר כי התובע "טיפוס מסובך" והאשים אותו בעבירת אונס. התובע טען כי הדברים נאמרו בנוכחות השופט, קלדנית בית המשפט ועורכי הדין. בתום אותו דיון בו נאמרו האמירות לעיל, פנה עורך דינו של התובע לנתבע בבקשה שיתנצל על דבריו. הלה סירב. לטענת התובע, לא היה קיים כל קשר בין אמירות הנתבע לנושאי הדיונים המשפטיים שהתנהלו בין השניים. התובע הדגיש כי האמירות היו חסרות כל בסיס עובדתי ומטרתן הייתה לפגוע בו ולהשפילו. לבסוף, התובע טען כי האמירות הסבו לו עוגמת נפש, צער ובושה ולכן הוא דרש פיצוי בסך 100,000 ₪.


מנגד, הנתבע הכחיש את טענות התובע. הוא טען כי דבריו היו בגדר פרסום מותר מכוח סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. לחלופין, נטען כי הדברים שנאמרו במסגרת הליך הגישור לא פורסמו, מכיוון שהצדדים היו מחויבים לסודיות במסגרת הליך זה. כך או כך, הנתבע הוסיף וטען כי דבריו היו רלוונטיים לדיונים המשפטיים והם היו בגדר חזרה על אמירות אחרות שנשמעו לגבי התובע. יתרה מזאת, גם אם התובע נפגע מהאמירות, הרי שהיה מדובר בפגיעה זניחה לדעת הנתבע, שהיוותה זוטי דברים ותו לא.


דיון והכרעה


השופט הדגיש כי אמירותיו של הנתבע נאמרו מכוח חופש הביטוי, אך היה על בית המשפט לבדוק האם הן עלו לכדי פגיעה בזכות לשם טוב של התובע. חוק איסור לשון הרע משקף למעשה איזון בין שתי זכויות מתנגשות אלו. זאת על ידי הגדרה מפורשת של לשון הרע: פרסום של דבר שעלול להשפיל אדם בעיני הציבור, לבזותו בשל מעשיו, התנהגותו, תכונותיו, מוצאו, דתו, גזעו, מינו וכן ולפגוע במשרתו, מקצועו או משלח ידו. בנוסף, החוק מגדיר מהו פרסום וקובע כי מדובר באמירה שנאמרה בעל פה, בכתב, בציור, תנועה או צליל.

 

עם זאת, מדובר במבחן אובייקטיבי. קרי, בתחושות התובע לא היה בכדי לקבוע האם בפרסום היה לשון הרע, אלא הדרך שבה תפסה החברה את הנפגע בעקבות האמירה. השופט האמין לתובע ולעדים מטעמו כי האמירות הפוגעות אכן נאמרו. הוא קבע שייחוס ביצוע עבירה פלילית לאדם ללא כל בסיס עובדתי מוצק עלה לכדי פגיעה בכבוד התובע והטיל דופי בטוהר מידותיו. כך גם כינוי כ"סוטה מין". קרי, היה מדובר בלשון הרע.

 

בשל כך, נדרש השופט לבחון האם אמירות הנתבע חסו תחת ההגנה שנקבעה בחוק. הנתבע טען לתחולת סעיף 13 לחוק במקרה זה, אך השופט דחה טענה זו. הוא פסק כי ההגנה בחוק חלה כאשר מדובר באמירות שפורסמו באמצעים אחרים, המפורטים בסעיף ואמינותם הוכחה. במקרה זה, התנאי לא התקיים. גם טענת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק לא עמדה לנתבע במקרה זה. שכן, הוא לא הוכיח כי אמירותיו היו אמיתיות או שהיה קיים עניין ציבורי בפרסום הדברים. בסופו של יום, השופט דחה את כלל טענות ההגנה של הנתבע וחייב אותו בתשלום פיצויים בסך 10,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע על התובע.